שלחת אותי לעמוד בפינה. הפינה לא הייתה חשוכה ולא צדדית אלא הייתה הכניסה למסעדה הזאת, על יד המארחת.
כשאני מנסה לא לבלוט בפניה או בפני ההולכים והשבים, אני מסתכלת עליכם. מנסה לשחזר בראש שלי האם חוץ מ'לעמוד בפינה' - היה גם 'עם הפנים לקיר' ולא בטוחה, אז מנסה לא להיראות מוזר מדי ומסתכלת עליכם. מדי פעם מנסה גם להיראות מחכה למישהו שאמור להגיע.
מעסיקה את עצמי בלהסתכל על המארחת הפטיט עם השיער העצום מדי פעם ולחשוב מחשבות זדוניות. אתה והיא נראים עמוק בשיחה, שמדי פעם יש צחוק מפה או משם, התפקעות חמודה יש לך ואתה כולך שקוע רק בה. אתם לא מסתכלים עליי.
מחשבות שעוברות לי בראש כשאני רואה אותך לא איתי אלא עם אשה/כלבה אחרת -
אתה נהנה מהשיחה איתה כשאני עומדת בצד? אני צריכה לעמוד עם הפנים לקיר? המארחת בינתיים פנתה לשאול אם אני בסדר (אני בפינה אז לא) ומפסידה דברים שישאר לי חור שחור עליהם, איך יגמר היום הזה?
אתה לא מסתכל עליי ושקוע בה, ואני בלי שעון להבין כמה זמן אני עומדת על העקבים עם רגליים מתאמצות להחזיק אותי בעמידה גאה ואני מתחילה להריח את העלבון ונלחמת לא לעמוד שפופה. אבל לא מוותרת לעצמי ולא אראה עלבון על יד אשת שיחתך לשעה הזאת ומבטיחה לעצמי את זה.
אני מוצאת רעיון שיגרום לך להזכר שאני עומדת שם (פה) בצד (בכניסה). שולחת את המארחת המובכת מהבקשה שלי, אלייך לשאול אם אני כבר יכולה לחזור ובאותה שנייה כשאתה לא קולט מה עשיתי, אתה מגניב אליי מבט ראשון ומסמן לי עם האצבע להסתובב. חח, ככ רציתי לראות את המארחת הקטנה מקבלת ממך את התשובה ולנסות לנחש עם עצמי מה אמרת לה.
כשאני עם הפנים לקיר אני כבר פחות יודעת מה הולך מסביבי. מי עבר, מי מבין, מי חושב או תוהה. מנסה להתקפל להיעלם אבל נזכרת שהבטחתי שלא. מתיישרת לעמידה הגאה ולא יודעת האם אתה מסתכל עליי.
דבר אחד היה חשוב לי. לא לקנא ולא להסתגר כשתגיד לי לחזור. עבדתי על לא להסתגר מולך ואני מתקדמת, היום הרגשתי את זה כשהנחתת עליי כמה עלבונות.
תהיתי לעצמי האם תקום בשביל לקרוא לי חזרה, שזה הכי אישי שיש, בכבודך ובעצמך. . . אבל שלחת אותה - היא קראה לי בעדינות ונגעה בעדינות, אולי כמו ילדה קטנה שמלטפת כלב מגזע מסוכן. והאינסטינקט רגוע, לא שיספתי אותה.
אתה מקרב אותי אליך ואני עדיין בולעת את העלבון
משהו עשה שלא אבכה
