את הסילבסטר הקודם דמיינתי שאבלה עם חברה בפאב שאנחנו אוהבות לצאת אליו. התרגשתי, לקחתי חופש מהעבודה תכננתי מה ללבוש אבל לך היו תכניות אחרות, לא התכוונת לוותר לי בכלל, גם לא ביום מיוחד שכזה והשארת אותי בעונש בבית. לבד.
כשכולם בילו, נהנו, ספרו והתנשקו, צפו בזיקוקים, קנו או קיבלו ורד - אני הייתי פגועה ממך שאתה משאיר אותי בבית. כעסתי ובעטתי ובכיתי... ויומיים אחכ חזרתי להתנצל שוב.
הפקתי 2 לקחים להשנה.
הראשון הוא שאין ספק שאני הרבה יותר מחונכת ועברתי סדרת חינוך ואני כבר לא בודקת את ההתמדה והסבלנות שלך יותר, אין טעם.. אני אפסיד תמיד. לפעמים בא לי לעשות דווקא כדי לקבל את התשומי שלך אבל מייד אני מחטיפה לעצמי סטירה ואומרת שאני מעדיפה להיות צייתנית שלך מאשר לבדוק את מה שאני כבר יודעת. אני חיה ונושמת את החמצן שלי כשאתה מרוצה ממני ורגוע ממני כשאני קרובה ומסונכרנת אלייך, כפופה וקשובה לך.
הלקח השני - להפסיק לדמיין כל מיני דמיונות רומנטיים.. אה - ולא לקחת חופש
אני כבר לא יודעת בת כמה אני מרגישה שאני....