חלמתי עליך, חלמתי שאני בבית שלך עם כל המשפחה שלך.. עושים איזה טקס שמרגיש כמו חג, כולם באים ולי יש תלבושת.. ואני בתוכי מחכה שאתה תחזור הביתה מהעבודה, משתדלת להבין כמה שיותר בתפקיד שלי בחג הזה, להרגיש בנח מול כל הזרים שסובבים אותי שהם המשפחה שלך. וכשאתה חוזר אני מתנהגת בצורה מאופקת וימיומית, בלי להפליל את מה שקורה ביניינו באמת, את הקשר שלנו. בתוכי אני מתרגשת כמעט עפה כשאני רואה אותך ונכנסת למצב פסיבי שבו אני נהנית מתחושת ההתרגשות שנכנסה בי, לא מדברת, לא מסמיקה, לא מבזבזת אף אנרגיה חוץ מלהרגיש כמה שאני מתרגשת ממך.
אתה לא מגולח ואני אחכ תוהה לעצמי למה זה ככה.. אולי ככה אתה בבית? אולי אתה לא נפגש עם אנשים בימי הקורונה וככה אתה מסתובב כבר (כמו שאני לא מגלחת את הגוף שלי), בכל אופן הכל יפה לך. אנחנו הולכים לחדר הקטן שבו כולם פתחו שולחן ואתה לא מרוצה שפתחו את השולחן ואתה שולח אנשים לפתוח שולחן חג בחדר המרכזי של הבית. ובתוך החדר הקטן יש חדר ארונות קטן עוד יותר, ואחריו שירותים. אתה לוקח אותי לחדר ארונות ואני קטנה ממך. אתה מדבר אליי עם האצבע שמלטפת לי את הסנטר, ואני בודקת שאני לבושה אבל לא מצליחה לשים חזייה כמו שצריך, את הבגדים שלי אני לא מצליחה לשים ואתה מסיח את דעתי עוד יותר, אומר לי שאתה גאה בי, שאני ילדה טובה ושאני יכולה להשאר.
התחושה מדהימה. אני ואתה בחדר ארונות לבד. אני ואבא שלי שככ התגעגעתי לפגוש. אתה יוצא ואני גם. אף אחד לא ראה או שמע. 2 אנשים שנעלמו בתוך ההמון, מנטלית בעיקר.
מתעוררת וזה נעים