היא כבר לא הייתה ילדה קטנה, אך זה היה ההריון הראשון שלה. כל החורף הגשום היא סחבה בקושי את עוללה בבטנה, אולי היא קיוותה שיתן לה הנאה לעת זיקנותה.
אך מה מר ונמהר היה היום כשילדה. לא רק שלא הגיעו חכמים מהמזרח, אלא שהיא ילדה סוג של תפלץ. אומרים שאלוהים מצד אחד לוקח ומן הצד השני נותן. אך מה יכול הוא לתת לעולל שזה עתה נולד. כל פניו היו מצולקים באדום כהה ועין אחת הייתה סתומה. "מקווה רק שיוכל להשתלב בחברה כדי שלא יחשבו אותו לקללה" חשבה אימו בצער
אך לא היה לה למי לפנות גם היא לצערה חיה ברחוב, אפילו את שם האב לא ידעה רק כשבא אליה אמר ששמו שאול. ועל כן קראה לרך הנולד כשם אביו, שאול.
על אנשים כשאול נוהגים אנו לומר שהם אנשים לתפארת.
משום שלא די להם בהרשאה האלוהית לרדות בדגת הים (כלומר, שמותר לאכול חיות) אלא שהם נוהגים לא לפגוע אפילו בזבוב.
כך שמסתבר שאלוהים נתן לשאול צלקת כדי שיהיה רגיש לבריות שברא. ואכן שאול לא אכל מימיו בשר חיה.
אבל הוא חי באשפתות, וזה לא קל לקנות אוכל צמחוני, כשאין הפרוטה מצויה בכיסך.
לכן נאלץ שאול לגנוב ממחסני החנויות, אך מה מר ונמהר היום, שבו בעל הבית כמעט תפס את שאול בשעת ביצוע הפשע. ולא די שרצה לרצוץ את גולגלתו אלא שהוא עוד צועק "שדים בחנותי" מיד אץ לו שאול וברח מפתח החור שעשה וקפץ מקומה שניה אל הריצפה. אך לו יש שבעה נשמות כך ששאול החתול הלך להפיץ את משנתו במקום אחר.