לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

דברים בעלמא

לפני 7 שעות. 11 בפברואר 2025 בשעה 16:35

מורה זן היה שוכב על ערש דווי, תלמידיו נותרו מסביבו, מלאי ציפייה למילת חכמה אחרונה שתנחה אותם אחרי מותו. אחד התלמידים הבכירים זה שסעד את המורה על מיטת חוליו, גחן אליו ושאל בקול רועד: "מאסטר, האם תוכל לומר לנו מהי משמעות החיים?"

המורה פתח את פיו בקול חלוש וענה: "החיים הם מים זורמים."

החניך, התפלא מהתשובה המסתורית ורץ מיד לספר לחבריו: "החיים הם מים זורמים... החיים הם מים זורמים!"

המילים התפשטו בין התלמידים, אך תלמיד צעיר שזה מקרוב בא ללמוד תורה מהמאסטר, לא כל כך הבין את התשובה אז הוא פנה לחברו ושאל: "מה הכוונה החיים הם מים זורמים?" התשובה לא הייתה ברורה גם לחברו, והוא שאל את חברו שלצידו, וכך נמשכה השאלה מתלמיד לתלמיד, עד שהגיעה בסופו של דבר שוב אל התלמיד שסעד את המורה במיטתו.

עם לב כבד פנה שוב אל המורה ושאל: "מאסטר, מה בדיוק כוונתך ב'החיים הם מים זורמים'?"

המורה עצם את עיניו, חשב רגע נוסף, ולחש בקול כמעט בלתי נשמע: "טוב, אז החיים הם לא מים זורמים."

ואז... מת.

-----------


כל המשפחה של הגביר הקמצן התקבצה סביב מיטתו של האב, שהיה על ערש דווי. כולם המתינו בדריכות למילות חכמה אחרונות, אולי יגלה להם את סוד עושרו, איך הצליח לצבור כל כך הרבה במהלך חייו.

האב התרומם מעט, אולם שיעול חזק תקף אותו, והפנים המיוסרות שלו הדגישו את חולשתו.
הוא הביט מסביב,
"יונתן כאן?" "כן," ענה יונתן מייד.
"ירדן פה?" שאל שוב, וירדן השיבה "כן."
כך, כל אחד ואחד מבני המשפחה ענה בחיוב,
עד שהיה בטוח שכולם הגיעו למיטתו

כשהיה בטוח שכולם מסביבו, הסתכל עליהם בעיניים חמורות ושאל בקול רוגז: "אם כולם פה, למה האור בשירותים דולק?"

 

לפני 3 ימים. 8 בפברואר 2025 בשעה 13:49

היה זה בזמן המהפכה התעשייתית, תקופה בה אנשים שלא ידעו מימינם ושמאלם, פתאום הפכו לעשירים. הם היו אנשים שהשיגו הון במהרה, אבל לא ידעו איך למקם את עצמם בחברה או איך לזכות בכבוד ובהערכה מצד מעגלי העילית. אנשים אלו כונו "נובורישים".

הנובוריש היה כל כך כמהה לעשות רושם על חבריו העשירים, אך לא ידע איך לעשות זאת. הוא רצה להיראות לא רק עשיר, אלא גם חכם ומרשים, ובכך להיות בעצמו במעמד חברתי גבוה. יום אחד, בעצה של זקן חכם, הוא נשלח לפגישה עם הדיקן של האוניברסיטה. "לך לתרום לאוניברסיטה," אמר לו הזקן, "כך שמך יתפרסם ויתקשר לחוכמה ולרוח התקופה."

העשיר הלך לפגישה, ונכנס לסיור באוניברסיטה. הוא עבר בין המעבדות, חדרי ההרצאות, הספריות – כל מתקני האוניברסיטה המרשימים. הוא התרשם עמוקות. מהמבנה היפה של כל החדרים הללו

אך אחרי הסיור, הוא פנה לדיקן ושאל: "ראיתי את כל החדרים המרשימים שבניתם, אבל איפה האוניברסיטה עצמה?" הדיקן, בחיוך מתון, ענה לו: "האוניברסיטה לא נמצאת רק במבנים המפוארים, לא רק במעבדות ובחדרי ההרצאות. היא נמצאת בראשיהם של התלמידים והמרצים, במחשבותיהם, בתהליכי הלמידה והחקר. האוניברסיטה היא המקום שבו נוצר הידע, היצירה והרוח, האנשים הם אלו שעושים את ההבדל"

 

אז מה זה בעצם אוניברסיטה?

לפני שבוע. 3 בפברואר 2025 בשעה 16:30

לפני שבוע. 3 בפברואר 2025 בשעה 6:07

אז אחרי שאני מעשן כך וכך סיגריות, אני לא רוצה יותר לעשן לתקופה הקרובה.

ואז באות המחשבות להפסיק לתמיד.
כי אני אהיה יותר בריא בעתיד, והאדם השלם לא נכנע לתאוות מזיקות.
אלא אם כן, אני מדחיק את המחשבות הללו מרוב הכשלונות.

ואז אחרי זמן קצר, מתעורר הרצון לשוב ולעשן. ואז יש סוג של קונפליקט. בין הרצון לעשן עכשיו. לבין סוג של רצון עתידי שאהיה לא מעשן ויהיו לי הרבה יותר כוחות.

או שזה סוג של קונפליקט בין הרצון לעשן, לבין התכונה של האדם השלם שהוא לא לעשן.

ואז אני מדליק את הסיגריה הבאה, ואני מרגיש כישלון. אך מסביר לעצמי שזה זמני.

ואם חיכיתי הרבה זמן לסיגריה הבאה. אז הרצון לעשן, כל כך חזק שהוא מטריף לי את המוח. עד שאדליק את הסיגריה.

אז מה שבעצם הבודהיזם אומר, זה לא להילחם עם הרצון לעשן. הוא קיים ונוכח.
אז אני אקשיב לו, ולא אדחיק אותו.
אך לא אכנע לו. כי ה'אני' האמיתי שלי רוצה להיות אדם שלם יותר. ואדם שלם יותר, לפי דעתי, לא מעשן.

 

 

לפני שבוע. 1 בפברואר 2025 בשעה 17:12

אגל טל על להב העשב

אין לו זמן עד בוא השמש –

רוח של סתיו,

אנא אל תמהרי לנשוב

על פני השדות.

דוגן

 

ההסבר: אומנם בשכל, אנו מבינים שאגל הטל יחיה רק עוד קצת.

אבל אף על פי כן, בזמן קיומו הוא חשוב ומוערך ומלא בקיום.

אז רוח סתיו, בבקשה תהי רחומה

לפני שבוע. 1 בפברואר 2025 בשעה 9:14

הטקסטים הקדושים להינדואיזם נקראים וודות. ובסופם יש את האופנישדות. שבו יש את התפיסה המטאפיזית ההינדואית.

מטרות החיים בהינודאיזם (ובהשוואה לכך היהדות)

1. קאמה: תשוקה, חיי מין, הגשמת התשוקות והמאוויים. שזה כולל הולדת צאצאים
2.ארטהה: תועלת, פרנסה וצבירת ממון
3.דהרמה: לחיות לפי כללי המוסר והצדק. בהודו הקלאסית זה חייב הקרבת קורבנות, ולעבוד לפי הקאסטה שלך וכאלה
4.מוקשה: זה משהו שלא כולם מצליחים לשאוף אליו, אבל ככל שאדם מתבגר מצופה ממנו לשאוף לידיעת העצמי והאחדות עם האל. וכך להוציא את עצמו ממעגל המיתות וההולדה מחדש.

●האנשים שהיו רוצים להגיע לאחדות עם האל. היו פורשים מהחברה וחיים ביערות. וזה כנראה, הפרוש שבודהה ראה בתחילת מסעו הרוחני.


● אם נשווה את זה ליהדות. אז אפשר לומר שהיא דוגלת גם כן ב4 מטרות החיים הללו. אם כי לא צריך להיות נזיר כדי לשאוף לאחדות עם האל.


-בתלמוד הירשלמי נאמר: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל" (כלומר, כן יש ערך לחיות על פי התשוקות-קאמה)

 

-במסכת אבות נאמר: רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד, ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם: (כלומר, יש עניין ביהדות לפרנס את עצמך-ארטהה, אך בשונה מהינדואיזם אין עניין שיהיה לי הרבה ממון. כל עניין הפרנסה הוא לשם הקיום)

 

-ללכת לפי המוסר זה משהו שנובע מכל התנך על כל דרשותיו. ובמיוחד לומדים את החווה לנהוג במוסריות לפי הפסוק "ועשית הישר והטוב" כלומר, דהרמהה

 

-באחדות עם האל בהינדואיזם יש אחדות של ממש בין האדם לאל. ביהדות לעומת זאת, ובמיוחד בזאת הקבלית, אי אפשר להתאחד עם האל ממש אלא על ידי מצוות והנהגה נכונה מרגישים קרבה לה'. וכך הרמבם אומר:
"והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו, והוא אמרו 'והלכת בדרכיו', וכבר כפל צווי זה ואמר 'ללכת בכל דרכיו'. ובא בפירוש זה: מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד.
וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר, ואמר 'אחרי ה' א-להיכם תלכו', ובא בפירוש גם כן שענינו להדמות בפעולות הטובות...". (כלומר, סוג של מוקשה)


ואם נרצה לסכם את ההבדל בין איך לדבוק באל לפי ההינדואיזם ולפי היהדות אז נאמר:

היהדות אומרת: חיה בתוך העולם וקדש אותו.

הינדואיזם אומר: צא מהעולם כדי לגלות את האלוהי.

 

-ביהדות אפשר להוסיף גם את המטרה של תיקון עולם. שנלמד מהפסוק: "צדק צדק תרדוף" ומכל הפסוקים שדורשים מהאדם לעזור לגר, ליתום ולאלמנה

 

● הבודהה שינה אם כן את הדת הבודהיסטית, אבל ליהודי מאמין, מהם הדברים שכן אפשר לקחת מהבודהה

 

 

לפני שבוע. 31 בינואר 2025 בשעה 19:16

יהיה זה טעות לקרוא את בודהה שלא כחלק מהדת ההינדואית. כי לדעתי הוא היה סוג של רפורמטור דתי של הדת ההינדואית. ויצא נגד התפיסה של האטמן (האני) שבאופנישדות

-----

אבל, לגבי האמירה הבודהיסטית שאדם צריך להבין ש'האני' הוא משהו לא קבוע.
זה לא אומר שהאדם ישלול לגמריי את חמשת המצרפים שיש לו. (הגוף, תחושה, תפיסות, מגמות רצון, הכרה)
(כמו שאפשר להבין מהדרשות של הבודהה)
אלא הוא יבין שהאני בהווה, ובעבר. חווה, וחוויתי, כל כך הרבה שיהיה זה מוזר לקבוע מי הוא האני החושב. (שזה בערך העיקרון של ההתהות המותנית) כלומר, האדם נגוע בתפיסות מוטעות מהעבר וההווה. כך שקשה עד בלתי אפשרי להגיע למצב ניטרלי של אדם אובייקטיבי ששופט את העולם.

ההוכחות שבודהה לא היה נגד ה'אני' באופן מובהק:

1. לפי האגדה המוכרת לנו בודהה חי את חייו בצורה רגילה עד שפגש את החולי, זקנה ומוות.
וזה שינה אצלו את התפיסה לגבי הסבל שהם חלק בלתי נפרד מהחיים
אם ננתח מה קרה שם מבחינה מנטאלית אפשר לומר, שבודהה יכל לזהות את עצמו כאדם צעיר, בריא ועשיר. ולעומת זאת יש אנשים שלא שפר עליהם המזל. כלומר, יש כאן הבחנה בין האני לבין האחר.
וזה משהו שברגע שהתינוק מצליח להבדיל עצמו מהסביבה. הוא כבר לא יכול לחזור אחורה מהתובנה הזו. ובכול זאת ההבחנה בין האני לאחר לא הפריעה לבודהה להגיע להארה

2. למנזר לא מקבלים ילדים לפני גיל שהם מסוגלים להבריח עורבים. כלומר, גם הבודהה מצפה ממי שרוצה להגיע להארה שיהיה מסוגל להבחין בין העצמי הבסיסי שלו לבין העורבים.

3. אם נזיר בודהיסט אוכל שלא בזמן. הוא אמור להתוודות על זה. כלומר, בודהה מנסה לחנך את הנזיר בהווה שימנע מלאכול, באמצעות ענישה עתידית של הרגשת אי שייכות לקבוצה.
●בהמשך הנזיר יפנים את הכללים של בודהה ומעצמו לא ירצה לאכול שלא בזמן. אם כך יש עצמי מובחן, שעובר תהליכים מנטאלים

4. בודהה יצא נגד הפרושים שהסבל שהם סובלים מונע מהם להגיע להארה. כלומר, הבודהה מבין שיש כאבים שהאני חווה שזה קשה עד בלתי אפשרי להתגבר עליהם

----

●אם ככה אפשר לדמות את מה שבודהה אמר לגבי הרצון שתמיד נרצה עוד משהו. שזה דומה ליצר התוקפנות. שגם לו אין שובע וככל שנהיה יותר תוקפניים ככה נגדיל את המפלצת שבנו.
ככה לגבי הרצון, זו מפלצת שככל שנזין אותה היא תגדל אצלנו בראש, ולא תיתן לנו את השקט הנפשי. כדי שנוכל להשתחרר מהמפלצת אחת ולתמיד. (בשפה בודהיסטית זה יכול להיקרא האיחזות באני)

●אחרי האהרה האדם חווה רגשות חיוביים כלפי כל היצורים בעולם. כלומר העצמי שלי לא מתבטל אלא אני מרגיש אחדות מול כל הבריאה

●אפשר לומר שבודהה אומר שאחרי שנשחרר את הרגשות השלילים שבנו. יהיה לנו מרחב שבו הרגשות החיוביים יצמחו מאליהם.

●אהבה ושיכות הם צרכים בסיסים, ככה שיש צורך להיות אהוב ולאהוב. אבל בודהה יאמר שלא נהיה תלותיים באהבה כי אז זה יוביל בהכרח לסבל, אלא נהיה חומלים בצורה אמיתית ואז נחווה את האהבה בצורה שלא תגרום לנו סבל. (בערך כמו אריך פרום באומנות האהבה)

 

------

אני לא מומחה כזה גדול בכל התורות האלה, ככה שיש מצב שטעיתי. ואם כן אשמח לשמוע איפה

 

 

לפני שבוע. 30 בינואר 2025 בשעה 9:40


לפי ממשיכיו הבודהה אמר:


"נזירים, אותם ברהמינים או פרושים שתופסים את העצמי באופנים שונים, כולם תופסים את העצמי בהקשר של חמשת המצרפים הנגועים בהיאחזות או כמשהו שביניהם.

מהם החמישה? בהקשר הזה נזירים, אדם רגיל שלא שמע אחרת, המתעלם מהאצילים שאינו בקי ומיומן בתורה האצילה, המתעלם מן הנעלים שאינו בקי ומיומן בתורתם של הנעלים, רואה בגוף את העצמי שלו, או את העצמי כבעל גוף, או את הגוף בתוך העצמי, או את העצמי בתוך גוף.

אדם רגיל שלא שמע אחרת... שאינו בקי ומיומן בתורתם של הנעלים, רואה בתחושה את העצמי שלו, או את העצמי כבעל תחושה, או את התחושה בתוך העצמי, או את העצמי בתוך התחושה.

אדם רגיל שלא שמע אחרת... שאינו בקי ומיומן בתורתם של הנעלים, רואה בתפיסה את העצמי שלו או את העצמי כבעל תפיסה, או את התפיסה בתוך העצמי, או את העצמי בתוך התפיסה.

אדם רגיל שלא שמע אחרת... שאינו בקי ומיומן בתורתם של הנעלים, רואה בדפוסים המנטליים את העצמי שלו, או את העצמי כבעל דפוסים מנטליים, או את הדפוסים המנטליים בתוך העצמי או את העצמי בתוך הדפוסים המנטליים.

אדם רגיל שלא שמע אחרת... שאינו בקי ומיומן בתורתם של הנעלים, רואה בהכרה את העצמי שלו, או את העצמי כבעל הכרה, או את ההכרה בתוך העצמי או את העצמי בתוך ההכרה.


כיון שהוא תופס כך את העצמי, תחושת העצמי אינה מפסיקה בו.

נזירים כיון שתחושת העצמי לא פסקה בו, הוא שוקע בהופעת חמשת החושים: חוש השמיעה, חוש הריח, חוש הטעם, וחוש המישוש.


נזירים, ישנה תודעה ישנן תופעות מנטליות וישנה בורות. כאשר אדם רגיל שלא שמע אחרת חווה התנסות שנולדה עקב מגע הנגוע בבורות, המחשבה 'אני' מופיעה בו, המחשבה 'זה אני' מופיעה בו, המחשבה 'אני אהיה' מופיעה בו, המחשבה 'אני אחדל להיות' מופיעה בו, המחשבה 'אני אהיה בעל גוף' מופיעה בו, המחשבה 'אני אהיה בעל תפיסה' מופיעה בו, המחשבה 'אני אהיה חסר יכולת תפיסה' מופיעה בו, המחשבה 'אני אהיה ללא תפיסה וגם לא נעדר תפיסה' מופיעה בו.

אבל, נזירים, אצל תלמיד אציל ומיומן חמשת החושים נותרים, אך הבורות ננטשה והידיעה התעוררה. כאשר הבורות דועכת והידיעה מתעוררת,
המחשבה 'אני' איננה מופיעה בו
המחשבה 'זה אני' איננה מופיעה בו
המחשבה 'אני אהיה' איננה מופיעה בו
המחשבה 'אני אחדל להיות' איננה מופיעה בו
המחשבה 'אני אהיה בעל גוף' איננה מופיעה בו
המחשבה 'אני אהיה חסר גוף' איננה מופיעה בו
המחשבה 'אני אהיה בעל תפיסה' איננה מופיעה בו.
המחשבה 'אני אהיה חסר יכולת תפיסה' איננה מופיעה בו.
המחשבה 'אני אהיה ללא תפיסה וגם לא נעדר תפיסה' איננה מופיעה בו

----------

דרשה שניה:


הפרוש וצ'הגוטה ניגש אל המבורך והחליף עימו ברכות. לאחר החלפת הברכות הידידותיות התישב הפרוש וצ'הגוטה לצד המבורך ושאל אותו:
"האדון גוטמה, האם יש עצמי?"
לאחר שכך שאל, המבורך החריש.
"האדון גוטמה, האם אין עצמי?"
שוב החריש המבורך.
קם הפרוש וצ'הגוטה ממושבו והלך.
לא עבר זמן רב, ואננדה שאל את המבורך: "אדוני מדוע המבורך לא ענה לשאלה ששאל הפרוש וצ'הגוטה?"
"אננדה אילו עניתי 'יש עצמי' לאחר שהפרוש וצ'הגוטה שאל אותי אם יש עצמי, היה כאילו צידדתי באותם פרושים וברהמינים שמחזיקים בתפיסת הניצחיות. אילו עניתי 'אין עצמי' לאחר שהפרוש וצ'הגוטה שאל אותי אם אין עצמי, היה כאילו צידדתי באותם פרושים וברהמינים שמחזיקים בתפיסת הכליון.

אננדה, אילו עניתי לפרוש וצ'הגוטה 'יש עצמי' לאחר שנשאלתי אם יש עצמי, האם היה זה תואם את הופעתה של ההבנה 'כל התופעות הן לא-עצמי'?"
"לא אדוני"
"אננדה, אילו עניתי לפרוש וצ'הגוטה 'אין עצמי' לאחר ששאל אותי אם אין עצמי, הפרוש וצ'הגוטה היה מתבלבל עוד יותר עד שהיה חושב: 'העצמי שהיה לי בעבר אינו קיים עכשיו'

 

מה שאני בתור מערבי אומר על הבודהה:
1. הוא חווה סוג של הארה. וברור שהוא נהנה יותר במצב הנוכחי שלו
2. הוא מנסה ללמד את מה שהוא חווה לשאר האנושות.
3. אין אצלו את הכלל האריסטוטלי. של השלישי הנמנע. (כלומר, פסוק יכול להיות או אמיתי או שיקרי. אבל לא יכול להיות גם אמיתי וגם שיקרי) הלוגיקה הבודהיסטית לא הגיעה להבנה הזו.
4. מתוך עקרונות וכללי הבודהה ושל ממשיכיו אפשר להבין מה האדם בהארה חווה, לגבי העצמי שלו.

 

5. לפי כל הפוסטים הקודמים, אני אנסה ליישב את הסתירה לכאורה בין העצמי הבריא שבמערב, לבין העצמי הבודהיסטי. (סליחה על החפירה))

 

 

 

 

לפני שבוע. 29 בינואר 2025 בשעה 14:34

בספר מנוס מחופש, אריך פרום מנסה להסביר מי הוא האדם האינדבדואלי. וכתוצאה מכך להשיב על השאלה למה בני אדם לפעמים רוצים חופש ולפעמים בורחים מהחופש. (אני מנסה  להציג את עמדתו איך נוצר ה'עצמי')

 

כשהתינוק נולד. אין לו הרגשה שהוא אינדבדואל, וגם אין לו חופש. כי הוא תלוי לחלוטין באימו.
הקשרים הללו שהתינוק מייצר בשנותיו הראשונות נקראים 'קשרים ראשוניים'

ככל שהתינוק גדל ככה העצמי שלו יותר מובחן, והוא מבדיל בין העצמיות שלו, לבין האחרים.

חשוב לציין, שהגבולות בין האני, לבין האחר והעולם. נקבעים גם על ידי האני, וגם על ידי החברה.

אבל בעיקרון כל אדם, ככל שגדל הוא מפתח את תחושת העצמיות שלו.

 

המודעות הזאת שהאדם נבדל מהשאר מביאה תחושת בדידות. ואם האדם יכל לוותר על הידיעה שהוא נבדל מאחרים היה עושה זאת.

אך זה תהליך בלתי הפיך ולכן נותר לאדם שמודע לעצמיותו, להיות בודד.

אך יש לו שתי ברירות לפעול על פיהם, כדי להרגיש שייך. (האדם נבדל מחיות, שלאדם יש חופש בחירה. ולא מחויב לפעול רק מתוך אינסטינקט)
או לוותר על העצמיות שלו מתוך מקום של כניעה, וכך להרגיש שייך לשאר. אבל אם האדם יכנע זה יצור אצלו תרעומת ויגביר אצלו את רגשות הטינה כלפי האחר.
או להתחבר לאחר, ממקום של אהבה.

לפני שבועיים. 27 בינואר 2025 בשעה 16:02

ארתור שופנהאואר היה פילוסוף קאנטיאני. שטען שאנחנו רואים את העולם דרך העיניים הסוביקטיביות שלנו. לכן כמעט ולא נוכל לומר כלום על העולם באופן מהותי. נניח הזמן והמרחב זו תפיסה סוביקטיבית שלנו כיצורים והעולם האמיתי איננו מתנהל כך.
שופנהאואר מוסיף על דברי קאנט ואומר שאפשר לומר על פי השכל שלנו שהעולם פועל על פי העיקרון של הטעם המספיק(=שלכל דבר שקורה בעולם יש סיבה שקדמה לו).
ואם כן, הוא טוען כך
1. אנו תופסים שיש בעולם הרבה אובייקטים.
כלומר, יש אותי החושב ועוד הרבה חפצים שהם אובייקטים
2. האני החושב מגיע למסקנה שלכל דבר שקורה יש סיבה שקדמה לו, (עיקרון הטעם המספק) ואני החושב חיי בזמן ובמרחב.
3. מאחר ולי עצמי יש נגישות לעצמי וכשאני מסתכל פנימה אני מזהה שהפעולות שאני עושה הן מצד אחד בגלל סיבה ותוצאה, ומצד שני הן בגלל שאני רוצה לעשות את הפעולה המסוימת שעשיתי. אם כך אפשר לומר שכשאני פועל יש לי שתי סיבות 1. סיבה ותוצאה. 2. הרצון שלי.
ואם לי יש רצון.
אז המסקנה היא שאפשר לומר על העולם המהותי. שלכל האובייקטים בעולם יש רצון. (וזה בגלל הטיעון של אגואיזם תיאורתי= כי זה לא הגיוני שרק אני בר המזל היחיד שיש לו רצון )

אם כן המהות של העולם היא רצון. וזהו כוח עיוור שפועל על כלל האובייקטים בעולם.

מה אפשר לומר על הרצון לפי שופנהאואר:
שהרצון שפועל על העולם משפיע על כולם באותה צורה. וכולם רוצים לתפוס כמה שיותר זמן ומרחב. הבעיה היא שאותו רצון גורם לנו להילחם בינינו לבין עצמנו, כי לכולם יש את אותו הרצון.

ואז מגיע המצב שאו שנילחם כל הזמן באחרים, ואז נסבול מהמלחמה.
או שנתאים עצמנו למשבצת שלנו, ואז נסבול משעמום

 

אם כך המסקנה שהעולם לפי שופנהאואר הוא עולם של סבל.


הדרך להתמודד עם עולם שכזה לפי שופנהאואר היא באמצעות 3 טכניקות:

1. אומנות: האומנות מייצגת לנו את המאבק בין אידאות שונות והשיווי משקל שנוצר בניהם. כי לכל האוביקטים רצון לתפוס את כל הזמן והמהרחב, וביצירה אנחנו רואים איך הייצוגים נלחמים אלו באלו. וכך נרגעים מהמאבק הסזיפי שלנו
2.המוסר: ההנחה של שופנהאואר היא שכשאדם סובל מאי צדק הרצון העולמי סובל. ולכן גם אנחנו סובלים מאי צדק של אחר. כי נכון שהעולם הוא סבל אחד גדול. אבל כשפוגעים בנקודה ספציפית זה כואב יותר. מאשר אם נחלק את הסבל שווה בין שווה בין כולם
3. הדרך הכי טובה להתגבר על הרצון לפי שפונהאואר. וכך להתגבר על הסבל הבסיסי שקיים בעולם. היא על ידי החלשת הרצון וכך להתעלות רוחנית. כמו נזירים בודהיסטים.

 

וזה שנהרוג את הרצון. לא אומר שנוותר על החיים. זה רק אומר שיפתחו לפנינו צורות חיים שעוד לא חקרנו מספיק כדי לדעת את טיבם