דברים בעלמא

כדי להשתלב במרקם החברתי ביוון הקדומה, חלק מהכישורים של נער עול ימים היו ללמוד לדבר חלקות. (ולשכב עם מורהו אבל זה סיפור אחר)

אניוואי, יום אחד הגיע נער שלא היה לו מספיק כסף לשלם ללימודים. אבל היה לו רצון ממש עז להיות מניפולטור כמו הגדולים. וביחד עם פרוטגורס המורה הדגול לדמגוגיה, הם רקמו הסכם. שאם פרוטגורס יצליח ללמד אותו כזה טוב ובסוף הלימודים הנער יצליח לזכות במשפט הראשון שלו, אז הנער יתן לו כפול מהשכר. אך אם יפסיד, לא ישלם לו כלום.

אמממה.. הנער היה סתום. ולכן היה ברור לשניהם שהוא לא יעסוק במשפט בהמשך החיים.

וכדי להציל את ההשקעה פרוטגורס תבע את התלמיד איך שהלה סיים את הלימודים. ואמר לשופט שגם אם יפסיד במשפט, אז התלמיד ינצח. ואז התלמיד יהיה צריך לשלם לו כי זכה במשפט הראשון שלו.
ככה שתמיד יקבל את הכסף

הקיץ חלף עבר והחורף לא הספיק מספיק להתדפק על דלתינו, וכבר בטלווזיה העבירו את השידור לדני רופ שהידס בהתלהבות ברחבות ירושלים. ואני הבנתי סופית שהלילה העיר תלבש לבן.

אין על שלג בסופשבוע במיוחד כשהקדירה מבעבעת מציר הבשר שהולך ומתבשל לו על הכירה באש נמוכה. ורק נותר לקנות את בקבוק היין מבציר 15 שזה השנה שבה היכרנו.
כן, כבר עברו עשר שנים והזוגיות שלנו עוד מתבשלת.
את יודעת, אביה, הכל חולף עובר אבל אהבתי אליך רק תגדל

ובחלומי אני ישמאל או אחאב.
אך זה לא משנה
כי בידי אני אוחז צילצל ומחכה כבר לצילצול שיבשר את בואו של הלוויתן האפור בעל הראש הלבן.
ומבעד למימי האוקינוס הצלולים.

אני רואה צלול
ומבין שנכנסתי להרפתקאה כזו, כך שבדעה צלולה אני מסיים את חיי במצולות.

מכל שנות בחרותי אני זוכר איך בקעתי מהישיבה לעולם, עם מלא מרץ והרגשה שאכבוש את העולם. אך טעיתי כשחשבתי שהדרך לשם היא על ידי שאתחשל בכל הצרות שהעולם מספק. כי לאחר שפוגשים מקרוב את העוני ואת החולי רק רוצים למות.

אך למזלי הרב כשהלכתי כמדי יום שני לרחוב התאנה 42 קומה 3 אל מיכל הפסיכולגית, הבנתי שאולי הרגשתי את כל הרגשות שבעולם אבל אהבה כמו שהיא נותנת לי להרגיש לא חוויתי מעולם.

אז אולי באמת לא אכבוש את העולם, אבל היי, לפחות זכיתי להארה

הפעם זה לא סיפור זה יותר חלום.
והחלום הוא להיות עורך סרטים ממש מוצלח.וזה לא שיש לי כישרון מיוחד לזה. זה פשוט האומנות הכי מאתגרת שיש כיום, ואני יכול לשבת שעות בעריכה. וזה ירתק אותי ולא אשים לב לזמן שטס.

כשהמחוג הקטן הצביע על הספרה שמונה מעכתי ברגלי את הסיגריה החצי שלמה.
ונכנסתי בצעדים מהוסיסים לסטודיו למחול על שם הרטמן.
רונית די לחצה עלי שאתן לצד הנשי שלי ביטוי. ולכן, החלטתי שריקוד בלט הוא הפתרון.
האולם הגדול שבכניסה לסטודיו ממש הלחיץ אותי והרגשתי ממש קטן לעומת הרקדניות שהתהלכו להן בצעדים מרחפים, כאילו הן אלות.
והרגשתי כאילו אני מערבב בין קודש לחול.
אך צעדתי בנחישות לעמדת הקבלה
וכשהסברתי לפקידה שרצוני להצליח לרקוד בלט כמו האלות שהסתובבו באולם. ורק השאלה שלי, אם אוכל להיות נשי כמו שרונית מצפה. היא צחקקה בחביבות ואמרה "כמוהן בחיים לא תהיה. אך בשיעור אחד או שנים אולי תבין למה זה בגנים שלנו להיות אלות"

כשנגע בי האור הבנתי את הרעיון שאדם לעולם לא יוכל לדמיין את העולם בלעדיו.
כי אם ינסה, הוא יחשוב במוח שלו על זה שהוא אינו, וזה סתירה.
לכן, כשמירה צעקה עלי אם אני מבין שאני אפס, וכלום, גיחחתי לעצמי. ובראשי כבר התחלתי להרצות לה מפניני חוכמתי.
אבל פתאום קם לו איזה זין.

(סורי אם זה לא מובן. פשוט נכתב כדי להשתפר בכתיבה)

הסיפור שלי הוא קצר אך מרגיש לי ארוך

כי כמו שנאצר יצא שנאוצר כשחיכה לרבין.
כך אני הרגשתי במיצר כשחכיתי לה על ארבע, מתחנן שכבר תהנהן קצרות באצבעה, כדי שאקום מעמדת השלום שהייתי אמור לברכה בפעם הראשונה שנפגשנו.
אך חנה רק חייכה והפרידה לאיטה תאנה מעיגול הדבלה שהבאתי לה.
בצר לי שאלתיה בדחילו ורחימו: "האם לא תרחם על עבדה שמתאבק בעפר רגלה כבר חצי שעה?"
אך היא נתנה בי מבט נזעם. ואמרה "שאני לא מעריך את טוב ליבה כי עדר של עבדים יסכימו להרוויח את שכר זיעת אפם אם רק תבטיח להם בסוף היום לשאוף את הזיעה מכף רגלה".

חנה אמרה זאת בזעף תוך כדי שנתנה לי בייעף כאפה ממש חזקה. ובעודי חווה חוויה טרנסדנטלית ממש חזקה. שמעתי אותה אומרת: "שנבצר מבינתה להבין איך נצרתי את לשוני להיות לה לעבד. אם כבר בחצי שעה הראשונה אני מראה סימני מצוקה". אמרה וסילקה אותי מדירתה.

וכך אני מסתובב לי בעולם כעלה נידף בלי עולה לצאוורי. אך גם בלי מטרה מיוחדת

ובמילים אחרות, זה שיש לך רצון להצליח לא אומר שיש לך את המוטיבציה לכך.

ובמילים אחרות, אין לי כוח.