שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

דברים בעלמא

לפני שבועיים. 27 בינואר 2025 בשעה 16:02

ארתור שופנהאואר היה פילוסוף קאנטיאני. שטען שאנחנו רואים את העולם דרך העיניים הסוביקטיביות שלנו. לכן כמעט ולא נוכל לומר כלום על העולם באופן מהותי. נניח הזמן והמרחב זו תפיסה סוביקטיבית שלנו כיצורים והעולם האמיתי איננו מתנהל כך.
שופנהאואר מוסיף על דברי קאנט ואומר שאפשר לומר על פי השכל שלנו שהעולם פועל על פי העיקרון של הטעם המספיק(=שלכל דבר שקורה בעולם יש סיבה שקדמה לו).
ואם כן, הוא טוען כך
1. אנו תופסים שיש בעולם הרבה אובייקטים.
כלומר, יש אותי החושב ועוד הרבה חפצים שהם אובייקטים
2. האני החושב מגיע למסקנה שלכל דבר שקורה יש סיבה שקדמה לו, (עיקרון הטעם המספק) ואני החושב חיי בזמן ובמרחב.
3. מאחר ולי עצמי יש נגישות לעצמי וכשאני מסתכל פנימה אני מזהה שהפעולות שאני עושה הן מצד אחד בגלל סיבה ותוצאה, ומצד שני הן בגלל שאני רוצה לעשות את הפעולה המסוימת שעשיתי. אם כך אפשר לומר שכשאני פועל יש לי שתי סיבות 1. סיבה ותוצאה. 2. הרצון שלי.
ואם לי יש רצון.
אז המסקנה היא שאפשר לומר על העולם המהותי. שלכל האובייקטים בעולם יש רצון. (וזה בגלל הטיעון של אגואיזם תיאורתי= כי זה לא הגיוני שרק אני בר המזל היחיד שיש לו רצון )

אם כן המהות של העולם היא רצון. וזהו כוח עיוור שפועל על כלל האובייקטים בעולם.

מה אפשר לומר על הרצון לפי שופנהאואר:
שהרצון שפועל על העולם משפיע על כולם באותה צורה. וכולם רוצים לתפוס כמה שיותר זמן ומרחב. הבעיה היא שאותו רצון גורם לנו להילחם בינינו לבין עצמנו, כי לכולם יש את אותו הרצון.

ואז מגיע המצב שאו שנילחם כל הזמן באחרים, ואז נסבול מהמלחמה.
או שנתאים עצמנו למשבצת שלנו, ואז נסבול משעמום

 

אם כך המסקנה שהעולם לפי שופנהאואר הוא עולם של סבל.


הדרך להתמודד עם עולם שכזה לפי שופנהאואר היא באמצעות 3 טכניקות:

1. אומנות: האומנות מייצגת לנו את המאבק בין אידאות שונות והשיווי משקל שנוצר בניהם. כי לכל האוביקטים רצון לתפוס את כל הזמן והמהרחב, וביצירה אנחנו רואים איך הייצוגים נלחמים אלו באלו. וכך נרגעים מהמאבק הסזיפי שלנו
2.המוסר: ההנחה של שופנהאואר היא שכשאדם סובל מאי צדק הרצון העולמי סובל. ולכן גם אנחנו סובלים מאי צדק של אחר. כי נכון שהעולם הוא סבל אחד גדול. אבל כשפוגעים בנקודה ספציפית זה כואב יותר. מאשר אם נחלק את הסבל שווה בין שווה בין כולם
3. הדרך הכי טובה להתגבר על הרצון לפי שפונהאואר. וכך להתגבר על הסבל הבסיסי שקיים בעולם. היא על ידי החלשת הרצון וכך להתעלות רוחנית. כמו נזירים בודהיסטים.

 

וזה שנהרוג את הרצון. לא אומר שנוותר על החיים. זה רק אומר שיפתחו לפנינו צורות חיים שעוד לא חקרנו מספיק כדי לדעת את טיבם

 

 

לפני שבועיים. 27 בינואר 2025 בשעה 4:11

אפשר לומר שמאז שדקארט הציע את העיקרון "אני חושב משמע אני קיים" התפיסה המערבית השתנתה וה'אני החושב' הוא המרכז שממנו אנחנו שופטים את העולם.
כלומר, הבסיס לכל מחשבה זה האני החושב.

 

ומאז שדקארט הכיר בחשיבותו של הסוביקט בכל חשיבה. העולם המערבי הכיר בחשיבתו של ה'אני'

 

האקזיצליזם בהמשך, ראו את האני כמרכז החוויה של האדם, ושמתמודד עם שאלות קיומיות של: חופש, אחריות, משמעות ותחושת אבסורד.

ולפי בחירותיו של האדם, האני מתעצב.
כמו שסארטר אמר: "הקיום קודם למהות"

 

בפסיכולגיה, תחילה פרויד הסביר את האני כמערכת דחפים ששואפים לאיזון.

 

קהוט הסביר שהזולת עוזר לעצמי לפתח את אישיותו בצורה יותר טובה

 

הפסיכולגיה ההומנסטית מסבירה שכדי שהאדם ירגיש יותר טוב, הוא צריך לשאוף להתפתחות ולהתקדמות אישית.

 

הפוסט מודרנים יגדירו את האני כמשהו משתנה, שמושפע מהחברה והתרבות. ואין כלכך גבולות ברורים בין האני לזולת כמו שחשבנו עד היום

 

בקיצור, התפיסה המערבית מכירה בזהות עצמית ודוגלת למימוש עצמי. ולפי קוהט למשל. כשהאדם אין לו עצמי חזק, זה מפריע להתפתחות האישית שלו.
אבל הבודהה ממליץ שכדי להשתחרר מסבל צריך לוותר על ה'אני'

 

אז בשביל האושר האישי, מה עדיף לעשות להשתחרר מהאני(כמו שהמליץ הבודהה), או לפתח אותו(כמו שממליצה הפסיכולגיה המערבית)?

לפני שבועיים. 26 בינואר 2025 בשעה 7:02

לכל האמנים.יות פה בכלוב, מפעל הפיס מחפש למי לתת מענקים)))

אפשר אולי להוציא ספר שירה דרכם

או להציג אומנות חזותית

ועוד הרבה פרויקטים מענינים

 

https://culture.pais.co.il/

 

לפני שבועיים. 25 בינואר 2025 בשעה 23:32

זוהי האמת האצילה בדבר מקורו של הסבל: הצמא להתהוות חוזרת ונשנית, הכרוך בהנאה ובהשתוקקות, ומתענג פעם על דבר זה ופעם על דבר אחר. כלומר, הצמא לאוביקטיים של הנאות החושים, הצמא לקיום, והצמא לאי קיום


עשרת הכבלים האלו הם אלה שכובלים את האדם לקיום רווי סבל (דוקהה) אם נצליח להשתחרר מהם נתקדם לעתיד משוחרר מהסבל. וכך להגיע להארה.

 

1. האיחזות בעצמי: לפי הבודהיזם אנחנו צריכים להפסיק להתיחס אל עצמנו כיישות נפרדת בעלת ממשות (על הסתירה בין הבודהיזם לתפיסה המערבית, של 'אני חושב משמע אני קיים' בפוסט הבא:) )

 

2. ספקות בדרך הבודהה: כשהאדם מטיל ספק באמיתות הדברים שאמר הבודהה, ובגלל זה אינו מתקדם בדרך של חקירה עצמית, זה כבל שכובל אותו לדוקהה

 

3. היצמדות לטקסים ופולחנים: הפולחן עצמו איננו מזיק. אך זו אשליה שהוא יפתור אותנו מחיים של סבל

 

4. השתוקקות חושית: כשאנחנו רוצים להגיע לאושר בעזרת 5 החושים (ריח, שמיעה, טעם, מישוש וראיה) זה דרך שגויה כי אלו דברים חולפים

 

5. רצון להרע/דחיה: זה כבל שכובל אותנו כשיש לנו רגשות רעים כלפינו או כלפי אחרים

 

6. תאווה להיולד שוב בעולם:
7. תאווה לקיום חסר צורה בעולמות אחרים:
6 ו-7 הם בעיקרון הרצון לשחרור ממעגל הלידות והמיתות. (אני אנסה להרחיב על זה בהמשך).
מה שכן, הבודהה נותן לנו דרך להגיע לנירוונה שזהו אושר גדול יותר מאשר להסתובב בגלגל הסמסרה.

 

8. גאוותנות: כשאדם חש מעצמו, ומעריך באופן מוגזם את יכולותיו והשיגיו. ומזלזל באחרים.

 

9. חוסר שקט: כשאדם נוטה להיגרר אחרי גירויים חולפים. ולא משקיע תשומת לב בדברים החשובים.

 

10. בורות: אי הבנה של המציאות.

לפני 3 שבועות. 25 בינואר 2025 בשעה 3:08

"זוהי האמת האצילה בדבר הסבל: לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, חולי הוא סבל, מוות הוא סבל, צער, יגון, כאב, מצוקה ואי נוחות הם סבל; שהות במחיצת הבלתי נעים היא סבל, פרידה מהנעים היא סבל, לא לקבל את מה שאנו משתוקקים לו זהו סבל, בקיצור חמשת המצרפים של האיחזות הם סבל".

 

חמשת המצרפים של האיחזות לפי צאט gpt.


הם עקרון בבודהיזם שמתאר את טבע האדם ואת הדרך שבה הסבל נוצר. מדובר בקבוצות שמורכבות מהממדים השונים של החוויה האנושית, שכולן תורמות לסבל כאשר הן אינן נתפסות בצורה נכונה.

החמשה מצרפים הם:

צורת הגוף (רופה) – הגוף הפיזי, אשר כולל את החושים והמימדים הגופניים של הקיום.

 

 

תחושות (וֵדָנָה) – כל התחושות הפיזיות והרגשיות שחווים בני האדם, אשר עשויות להיות נעימות, לא נעימות או נייטרליות.

 

 

תפיסות (סַנְגְיָה) – הדרך בה אנו תופסים את העולם באמצעות החושים וההבנה שלנו, כלומר האופן שבו אנו מפרשים את המציאות.

 

 

מגמות רצון (סַנְסְכָּרוּת) – נטיות פנימיות, רצונות, כוונות ודחפים שמניעים אותנו לפעול ולחוות את העולם בדרכים מסוימות.

 

 

הכרה (וִיגְנָה) – התודעה או המודעות שלנו, שהיא המקור למחשבות ולתפיסות שלנו. הכרה זו נחשבת לגורם שמקשר בין כל המצרפים השונים ומנחה את החוויה האישית שלנו.


 

לפני 3 שבועות. 23 בינואר 2025 בשעה 17:17

כדי להיות בודהה, סידהרתה גוטמה היה צריך לעבור 12 שלבים בגלגול חיו האחרון, ובאלה שקדמו לו.

----

השלב הראשון היה לפני עידנים רבים מתי שחי בשם סמודהה.

ולפי האגדה מתואר המפגש שלו עם בודהה ששמו היה דיפנקרה. המפגש הזה השפיע כל כך על סומדהה, שהחליט לטפח בעצמו את הסגולות שהוא מצא בבודהה דיפנקרה. שהם בעצם הדרך להארה.

 

עשר השלמויות הן:

דאנה (Dana) – נתינה או צדקה. זהו מעשה של נדיבות שבו אדם נותן לזולת מתוך רצון טוב ובלי ציפייה לתמורה.

 

 

סילה (Sila) – מוסריות או שמירה על מצוות. שמירה על התנהגות מוסרית גבוהה בעבודת הגוף, הדיבור והמחשבה.

 

 

קסאנטי (Ksanti) – סבלנות. יכולת לספוג את הקשיים והכאבים של החיים מבלי להיאחז בכעס או תסכול.

 

 

ויריה (Virya) – עוז רוח או אומץ. ההתמדה והמרץ בלימוד הדרך ובתרגול הרוחני, גם כשיש מכשולים.

 

 

דאגה (Dhyana) – ריכוז או מדיטציה. היכולת לרכז את התודעה באופן מלא בהתרכזות פנימית תוך שמירה על שליטה מלאה במחשבות.

 

 

פראג'ניה (Prajna) – חכמה או תובנה. היכולת להבין את טבע המציאות, כולל את האמיתות הנאצלות.

 

 

אדיטיה (Adhitthana) – החלטיות או נחישות. חיזוק הרצון להישאר במסלול רוחני, גם במצבים קשים.

 

 

מאטירי (Metta) – אהבה חסרת תנאים. חמלה ואכפתיות כלפי כל היצורים החיים.

 

 

אווריה (Upekkha) – איזון נפשי. יכולת להיות במצב של שוויון נפש, לא להיאחז בהעדפות או בשנאה.

 

 

אפאמאדה (Apamada) – ערנות. המודעות המתמדת והתשומת לב לפעולות, מחשבות ורגשות כדי למנוע חטאים ולהימנע מהסחות דעת.

 

(יש כל מיני סוגי ספירות של השלמויות. זה אחת מהם)

לפני 4 שבועות. 18 בינואר 2025 בשעה 5:18

"Amazing Grace" (בתרגום חופשי: "חסד מופלא") הוא מזמור נוצרי פופולרי, שנכתב בידי הכומר ג'ון ניוטון והתפרסם לראשונה בספרו המשותף עם המשורר ויליאם קופר, 'מזמורי אוֹלנִי' 

ניוטון, כותב השיר, לא היה נוצרי אדוק כל חייו; הוא נולד ברובע ווֹפִּינג בלונדון בשנת 1725, ולאחר שירות קצר בחיל הים הבריטי החל לעסוק בסחר עבדים. נקודת המפנה בדרכו הרוחנית הייתה סערה שספינתו נקלעה אליה. היא גרמה לו להכיר בחוסר האונים שלו מול איתני הטבע ובתחושה שרק חסד האל יוכל לסייע לו.

תהליך חזרתו לדת היה איטי מאוד, וניוטון המשיך לעסוק בסחר עבדים במשך כמה שנים, אולם הורה למלחים שפיקודו להתפלל ולהעניק יחס אנושי יותר ל"מטען" באוניות. לאחר שעבר שבץ מוחי שמנע ממנו לחזור לים, המשיך ניוטון במסעו הרוחני וכתב רבות על חזרתו בתשובה. כתביו הסוחפים שכנעו את בעל האחוזה בקהילת אולני להסמיך אותו לכומר בקהילה.

את מילות המזמור, המבוסס על מסעו הרוחני מפריצות ורוע אל חסד האל, כתב ניוטון לדרשה שנשא בראש השנה האזרחית בשנת 1773. המילים הן פרשנות לשני פסוקים מספר דברי הימים א' (י"ז, טז–יז), שבהם תוהה דוד המלך על בחירתו של האל בו ובביתו להנהיג את העם למשך דורות רבים.

להמנון מיוחסת השפעה על ויליאם וילברפורס, חבר הפרלמנט הבריטי, במאבקו לחיסול הסחר בעבדים (ויקיפדיה)

המילים המקוריות:

חסד מופלא, נעים הצליל הנישא,
אשר גאל עלוב כמותי הנרצע.
אבוד הייתי אך מצא נמצאתי.
כעיוור הילכתי, אך חזר מאורי.

זה החסד שלימד את לבבי פחד,
וחסד הפיג את פחדי;
כה יקר היה החסד שצץ
בשעה שהאמנתי לראשונה.

בדרך מרובת סכנות, עמל, ומלכודות,
עברתי עד כה;
זהו חסד שהובילני בבטחה עד כה,
וחסד יובילני הביתה.

האל הבטיח לי טובות,
מילותיו הבטיחו את תקוותי;
הוא יהיה מגני ומנת חלקי
כל עוד נמשכים חיי.

כן, כאשר זה הבשר והלב יכשלו,
וחיי העולם הזה יחדלו;
יהיו בחלקי, בנסתר,
חיים של שמחה ושלום.

הארץ במהירות תתמוסס כשלג
השמש תימנע מלזרוח
אך אלוהים, הקורא לי פה בתחתית
יהיה לנצח שלי.

 

 

 

 

 

 

 

לפני 4 שבועות. 17 בינואר 2025 בשעה 0:45

לפני 4 שבועות. 17 בינואר 2025 בשעה 0:11

זה שיר דתי. אבל יש בו משהו אופטימי (ובכלל כל האלבום שלו ממש יפה)

לפני 4 שבועות. 16 בינואר 2025 בשעה 14:34

זה הפרק הראשון בקורס הזה