ארתור שופנהאואר היה פילוסוף קאנטיאני. שטען שאנחנו רואים את העולם דרך העיניים הסוביקטיביות שלנו. לכן כמעט ולא נוכל לומר כלום על העולם באופן מהותי. נניח הזמן והמרחב זו תפיסה סוביקטיבית שלנו כיצורים והעולם האמיתי איננו מתנהל כך.
שופנהאואר מוסיף על דברי קאנט ואומר שאפשר לומר על פי השכל שלנו שהעולם פועל על פי העיקרון של הטעם המספיק(=שלכל דבר שקורה בעולם יש סיבה שקדמה לו).
ואם כן, הוא טוען כך
1. אנו תופסים שיש בעולם הרבה אובייקטים.
כלומר, יש אותי החושב ועוד הרבה חפצים שהם אובייקטים
2. האני החושב מגיע למסקנה שלכל דבר שקורה יש סיבה שקדמה לו, (עיקרון הטעם המספק) ואני החושב חיי בזמן ובמרחב.
3. מאחר ולי עצמי יש נגישות לעצמי וכשאני מסתכל פנימה אני מזהה שהפעולות שאני עושה הן מצד אחד בגלל סיבה ותוצאה, ומצד שני הן בגלל שאני רוצה לעשות את הפעולה המסוימת שעשיתי. אם כך אפשר לומר שכשאני פועל יש לי שתי סיבות 1. סיבה ותוצאה. 2. הרצון שלי.
ואם לי יש רצון.
אז המסקנה היא שאפשר לומר על העולם המהותי. שלכל האובייקטים בעולם יש רצון. (וזה בגלל הטיעון של אגואיזם תיאורתי= כי זה לא הגיוני שרק אני בר המזל היחיד שיש לו רצון )
אם כן המהות של העולם היא רצון. וזהו כוח עיוור שפועל על כלל האובייקטים בעולם.
מה אפשר לומר על הרצון לפי שופנהאואר:
שהרצון שפועל על העולם משפיע על כולם באותה צורה. וכולם רוצים לתפוס כמה שיותר זמן ומרחב. הבעיה היא שאותו רצון גורם לנו להילחם בינינו לבין עצמנו, כי לכולם יש את אותו הרצון.
ואז מגיע המצב שאו שנילחם כל הזמן באחרים, ואז נסבול מהמלחמה.
או שנתאים עצמנו למשבצת שלנו, ואז נסבול משעמום
אם כך המסקנה שהעולם לפי שופנהאואר הוא עולם של סבל.
הדרך להתמודד עם עולם שכזה לפי שופנהאואר היא באמצעות 3 טכניקות:
1. אומנות: האומנות מייצגת לנו את המאבק בין אידאות שונות והשיווי משקל שנוצר בניהם. כי לכל האוביקטים רצון לתפוס את כל הזמן והמהרחב, וביצירה אנחנו רואים איך הייצוגים נלחמים אלו באלו. וכך נרגעים מהמאבק הסזיפי שלנו
2.המוסר: ההנחה של שופנהאואר היא שכשאדם סובל מאי צדק הרצון העולמי סובל. ולכן גם אנחנו סובלים מאי צדק של אחר. כי נכון שהעולם הוא סבל אחד גדול. אבל כשפוגעים בנקודה ספציפית זה כואב יותר. מאשר אם נחלק את הסבל שווה בין שווה בין כולם
3. הדרך הכי טובה להתגבר על הרצון לפי שפונהאואר. וכך להתגבר על הסבל הבסיסי שקיים בעולם. היא על ידי החלשת הרצון וכך להתעלות רוחנית. כמו נזירים בודהיסטים.
וזה שנהרוג את הרצון. לא אומר שנוותר על החיים. זה רק אומר שיפתחו לפנינו צורות חיים שעוד לא חקרנו מספיק כדי לדעת את טיבם