“הוו רב חובל!”
זעקה הסולנית השמנה בזיוף כבד
מעל הבמה המאולתרת.
שכלכך עמלנו להקים.
וכולי תפילה שהבמה לא תקרוס ביחד עם הלהקה.
זה היה טקס הסיום של הזוועה הזו שנקראת שבט הצופים המאוחד.
עוד מעט יעלה השחר.
כולם יתפזרו לעיסוקיהם.
כל אחד יעלה סטורי מרגש על כמה יחסר לו הווי החברתי
ואני
אני מתכנן את הטיול הגדול.
רגע לפני הגיוס.
רגע לפני שמישהו יגיד לי איך צריך לישון, מה לאכול, ואיך לקשור שרוך.
“למה אתה כל כך עצבני?”
גערה בי מריה
האחת והיחידה מכל להקת הבנות המוזרה הזו שעוד יכולתי להקשיב לה.
עמדה מולי, נושפת אוויר,
עור לח מזיעה. ומבט קצת שיכור, אבל חד.
היא לא חיפשה דרמה.
היא פשוט הייתה היא
“אני בסדר שתחרבו שירים כאוות נפשכן,”
הפטרתי באדישות.
“אבל למה לסחוב אותנו כל הדרך הזו ליער, למופע פירוטכני של רגש מזויף?
אני יכול לראות ‘המסור 3’ בבית עם מזגן.”
מריה צחקה.
כזה צחוק עם ראש אחורה,
כאילו אמרתי איזה משהו גאוני
“זה כי אתה לא מבין אומנות,”
היא השיבה בשלווה,
ולקחה שלוק מפחית הבירה שלי.
בלי להתנצל.
"אתה עוד תראה אתה ממש תתגעגע להווי הזה"
אמרה , כאילו היא איזו נביאה