דברים בעלמא

היום,
להיות עם שרירים 
זה לא מה שהיה.
הכי מגניב עכשיו
זה לכתוב שירה.

פעם קראו לנו
יפי הבלורית.
היום אנו עם כרס,
אבל למדנו לומר:
"זה לא נורא"

ואיפה הימים ההם?
אני נותרתי לבדי
רק אני,
ויד ימין.

מחכה לבאה,
ומעביר,
לימין.

כולן כאלו שוות,
מגניבות, חכמות,
וגם קצת ציניות,
כי זה סקסי עכשיו
להיראות מגניב. בלי לומר מאומה

וזה נהיה שגרה משונה:
אני,
ויד ימין,
מחכים לשמוע
את החוכמה הבאה
על גבולות, הכלה, וכמה ביבי הוא נורא.

אחח, לעזאזל.
למה אני כבר לא חד כמו אתמול?

כולם משעממים אותי נורא.
והקטע הכי נורא
זה שאני
משעמם את עצמי
עוד יותר.

אז אולי,
צריך פשוט לצאת החוצה.
לא לחכות
לזאת שתגיב
ותאמר:

"אתה אחלה…
אבל אני תפוסה."