האורחים התפזרו לאיטם.
המלצרים אספו בלאות את כוסות הגזוז הקר.
והגרמופון ברקע ניגן שיר ישן של אופנבך.
זה היה לילה שקט ורגוע
אבל נפשו של סבא יהושע סערה כמו באמצע ינואר
הוא הביט בזאב ז'בוטינסקי
בשנאה יוקדת.
הוא משכנע את נכדי הקטן להילחם באימפריות,
ואני... אני רק רציתי להוריש לו את בית הדפוס.
שיחיה חיים שלווים, בלי מהומות ובלי מהפכות.
"זאב, אני לא יודע מה אתה מנסה לעשות פה,
אבל אל תקלקל לי פה את הנוער.
הילד שלי עוד יהיה פרופסור למאתמטיקה.
הוא ילמד באוניברסיטה,
ייצא עם נערות הגימנסיה.
בקושי שש־עשרה מלאו לנער, ואתה.. אתה רוצה מלחמה?
בוא נחכה קודם שיביא בחורה."
ז'בוטינסקי לא ענה מיד, הוא אהב לבנות דרמה.
הוא קם, ניגש לחלון.
ברחוב כבר דלקו האורות, פנסי הגז ריצדו קלות. משומה האורות הללו תמיד עזרו לו לחשוב.
הוא שלף קופסת מתכת דקה של סיגריות אנגליות,
הוציא סיגריה לבנבנה,
דפק אותה פעמיים על המכסה,
והציתה.
שאף עמוק לריאות וענה בסוג של לחישה עמוקה.
"מר יהושע," אמר בשקט.
"אם הוא לא ילך איתי — הוא ילך איתם."
"איתם? מי זה איתם? אל תדבר לי פה בחידות"
" עם הבולשביקים."
ז'בוטינסקי ירק את המילה בבוז.
"כן אלו הבטלנים מהקפה הישן.
שקוראים למרקס 'משיח', וחולמים על עולם חדש.
אני אומר לך אני מכיר את הנוער של היום.
זה לא הדור של פעם.
הם לא רוצים לחיות בשקט.
הם רוצים מהפכות.
ושלא תבין אותי לא נכון.
זה טוב.
אבל אם לא תיתן להם חזון
הם ייסחפו אל הלוא נודע
הם יישרפו על איזו שטות בולשביקית."
יהושע מעד קלות.
הוא הידק את עניבתו
מחזיר לעצמו קמצוץ של ביטחון.
אבל הזיכרון כבר הבליח בו.
הוא ראה לנגד עיניו את פוטיומקין.
את התותחים. את העשן.
את הנערים שנורו, כך סתם
"ולמען איזו מדינה אתה שולח אותו למות?
עם הארמדה שלך, מר ולדימיר..."
הוא ניסה לשוות לקולו לעג,
אבל רעד דק חלחל פנימה.
"למען רוסיה? זו שעשתה בנו פוגרומים?"
ז'בוטינסקי ענה בנחרצות, של איש עם חזון:
"לא. לא רוסיה.
ולא בריטניה.
אני שולח אותו למען מדינה שפעם הייתה
ושוב תהיה.
מדינה שמיליוני יהודים חלמו עליה ונפלו בדרך.
זה דור של ניצחון, מר יהושע.
הנוער הזה הוא התשובה לפוגרומים.
הוא העתיד, אני בטוח.
ז'בוטינסקי שתק לרגע.
לא רצה להכביד עוד על הרוח הטעונה.
ואז הפנה מבט אל דנייל.
"ואל תדאג, דנייל, בתל אביב יש אחלה נערות.
רק הן קצת יותר קשוחות מהגימנסיסטיות שלכם.
אני מזהיר מראש."
דנייל, עמד בצד, כפיו בכיסי מכנסיו, ועיניו חצי מבוישות.
הוא נראה היה כמו ילד קטן שנתפס בקלקלתו.