Through Hazel Eyes

מלחמה... שלום...

החיים שלי אותו הדבר,

פעם עם אזעקות, פעם בלי אזעקות,

וזה רק אני,

לבד.

בפעם הראשונה שהלכתי לפגישת SA, אמרתי להם: "מבחינתי, כולכם פרייארים לידי."

הם כמובן לא הבינו, וכשניסיתי להסביר הם אמרו לי שאני נכנס לפרטים הקטנים וזה לא מכובד.

לא נשארתי שם הרבה זמן, כי הבנתי שחוץ מלחזור בתשובה, אני לא אקבל מהם כלום.

עברה שנה, המצב שלי החמיר עוד יותר ויותר. כמה החמיר?

חזרתי מהאורטופד והספורט תרפיסט שלי, יש לי דלקת בגיד בברך ועוד דלקת במרפק, וזה בנוסף לדלקת הכרונית בכתף שאני סוחב איתי כבר כמה שנים.

כולן נובעות מאותה הסיבה - כי אני נימפומן ומזוכיסט, אני צמא כל הזמן ובלי כאב אני לא גומר.

באמת, אין לי כוח כבר, יש לי כאבים סטטים בכל הגוף, שמישהו ישחרר ממני את הסבל הזה.

יש אנשים במדינה הזו שסובלים עכשיו הרבה יותר ממני, ועדיין, לא ברור לי למה אני מושך עד עכשיו.

אילו הייתי אישה כנראה שהייתי מיליונרית.

אפילו לא מיליונרית, אבל מסודרת.

איך?

פשוט נכנסת לפה, עוברת על הלוח הזה שיש פה בצד שמאל למטה,

ופשוט בוחרת לי עבדים כמו פירות וירקות בסופר:

עבד אחד (או שניים) לניקיון,

עבד אחד לקניות לבית,

עבד אחד שיהיה נהג צמוד,

עבד אחד לסידורים,

עבד אחד שיהיה צעצוע מין,

עבד שיחפש לי עוד עבדים,

ובגדול - לא מוציאה שקל מהארנק,

דואגת שתמיד יבזבזו עלי,

או סתם יביאו לי כסף ומתנות,

ובסוף צוחקת לכל האפסים הסימפים בפרצוף על כך שהם אפסים סימפים.

(וכמובן הולכת פעם בשנה לצעדת השרמוטות ומתקרבנת עם כל השאר על פטריארכיה ושוביניזם,

למרות שאני בפועל מנצלת גברים וגורמת להם לחשוב שאכפת לי)

לא מצליח לישון מרוב לחץ,

לא יכול להתאמן מרוב כאב,

לא מסוגל לעבוד מרוב קריז,

לא מרוסן מרוב צמא (מיני),

לא בריא.

בא לי למות,

שהעולם הזה ישרף,

שהזמן יגמר,

שהסוף יגיע,

העיקר לא להמשיך במצב הקטסטרופלי הזה.

אחחחחחח... אלוהים, טבע, יקום, מה כבר ביקשתי?

תן לי מישהיא אחת,

רק אחת, אני לא צריך יותר מזה,

שתיתן לי קצת תקווה, קצת נחת,

לא BDSM, ולא שום דבר קינקי,

רק טיפ טיפה, קמצוץ, גרגיר של אהבה,

יודעים מה, עיזבו אהבה - חיבה, אוקיי?

רק לדעת שיש שם מישהיא שחושבת עלי,

שמצפה לי,

באמת, זה כל מה שאני צריך כדי להשתנות.

שיר מייצג,

למרות שאין לי אישה וילדים,

ובקצב הזה כנראה שגם לא יהיו לי,

אבל כל השאר - אני.

להתחיל לקחת פרוזק שיוריד לי את הליבידו ובהדרגה יהפוך אותי לאימפוטנט,

או

להמשיך לחפש שולטת שתנעל אותי בכלובון, למרות שכמעט כל הנשים נגעלות ממני?

אינם עוד.

למה? ככה!

איזה תחושה נעימה זו...

לפתח שיחה עם מישהיא ולגלות שיש עניין.

מהדברים האלה שמזכירים לי שהעולם לא רק מלא ברוע ושיטחיות,

שיש לו גם דברים טובים להציע לי.

יצא לי איתה מאטץ', עוד פעם.
בפעם הראשונה שהיה לנו מאטץ' זה היה לפני 4 שנים, אולי יותר.
כבר החלפתי 2 דירות ואיזה 3 עבודות מאז.
אז היא הייתה בחורה צעירה, מלאה וחרמנית.
היום היא כבר אישה, פחות מלאה ופחות חרמנית.

היא אמרה שכל מה שהיא מחפשת זה סקס,
אבל אצלי זה אף פעם לא רק סקס.
אני יותר מדי מסור בשביל נטו סקס,
שלא לדבר שאני לפעמים חסר טאקט ואומר דברים מסולפים עם השלכות הרות גורל.

היינו מזדיינים שעות.
היא כל הזמן אמרה לי כמה שאני מושלם.
היא הייתה גומרת בלי סוף ומפנקת אותי.
ובסוף נפרדנו כי אני אידיוט שחושב עם הזין,
או אפילו לא חושב בכלל כי הייתי תחת ההשפעה..

ועכשיו היא רוצה קשר רציני, כל החבילה.
ואני באמת ובתמים מתלבט אם לקחת אותה ברצינות או לא.

"חתיכת חרא מטומטם",
אין יום שהמחשבה הזו לא קופצת לי בראש.
ואין יום שאני לא מעניש את עצמי, בצורה כפייתית.
הנה, עכשיו עשיתי את זה, בעבודה,
בזמן שהמנהל שלי מחכה לתוצאות של הבדיקות האחרונות שעדיין לא סיימתי.

לפני שנה הלכתי לרופא המשפחה,
זה שמכיר אותי כבר איזה עשור.
סיפרתי לו על ה-OCD (במקרה שלי זה CMD), על כמה שפיזית ונפשית כואב לי,
ועל כמה שאני מתבייש במי שאני.
הוא המליץ לי על תל השומר או איכילוב.

הלכתי על איכילוב, כי זה יחסית קרוב לדירה שלי.
חודשיים רדפתי אחרי המזכירה בשביל טופס 17.
אחר כך חיכיתי 3 חודשים לתור למרפאות חוץ בשביל לראות ועדה.
ואז הגיע הרגע "המיוחל".

נכנסתי למרכז בריאות הנפש של איכילוב, נראה יפה סך הכל.
נכנס לחדר, מצפה לראות ועדה, ומגלה שאני יושב בחדר קטנטן עם פסיכיאטרית שיכולה להיות סבתא שלי.
מן הסתם לא הסתדרתי איתה.
מילאתי משוב על הביקור, החליפו לי רופא.

חיכיתי עוד חודש, ואז הגיע פסיכיאטר שאפילו יותר מדוכא ממני.
אפילו החדר שלו היה מדכא.
נפגשתי איתו פעמיים, חוץ מלהציע לי פרוזק הוא לא עשה כלום.

שנה של המתנה בשביל כלום, סיפור חיי.