לפני שנתיים. 2 באוגוסט 2022 בשעה 16:07
אני יודע מה אני צריך לעשות, אבל אני לא מוצא את הכוחות לעשות את זה.
בין אם זה להתאמן, לעבוד, או אפילו ללכת לישון בזמן.
אני מרגיש איך הזמן נמתח עד שכבר לא נותר ממנו כלום, עד שכבר מאוחר מדי.
אין לי עוגן, אין לי איזה סלע יציב להאחז בו בזמן שהזרם סוחף אותי.
זה רק אני, נגד כל מה שהיקום יכול לזרוק עלי, בלי רחמים, בלי הפסקה.
ובסוף אחרי שאני מתגבר על כל המכשולים האלה, אני נתקבל במכשול האחרון:
אני
סעמק ערס, למה אני.
וכל הזמן הזה, מהדהדת המחשבה: "יכולת כבר להיות אחרי,,
מה זאת אומרת?
- יכולתי כבר להיות אחרי החיטוב, אחרי הניתוח הזה שאני מת לעשות.
- יכולתי כבר להיות בזוגיות, או בקשר יציב, לעשות איזה ילד או שניים.
- יכולתי כבר להיות אחרי רילוקיישן, חי במדינה אחרת, בלי פחד ויוקר מחייה.
- יכולתי כבר להיות אחרי אלבום וטור חוצה יבשות עם הלהקה שלי, אם היינו נשארים ביחד.
- יכולת כבר להיות בעלים של מבשלת בירה, עם מותג בינלאומי ועשרות שבחים.
- יכולתי כבר להיות אחרי אקזיט, אחרי שבניתי אפליקציה שקיימת בכל סמארטפון.
ובסוף לא עשיתי כלום מזה.
דחיתי הכל, עד שזה כבר הפך ללא משמעותי יותר בעיניי.
אז הנה אני, שוב, מול המכשול האחרון, יצר הדחיינות שמונע ממני לקום מהכסא and get shit done.
שהשטן יתן לי כוח, כי לי כבר אין.
