Through Hazel Eyes

זה קרה לי בשבוע שעבר, בלילה שבין ה-7 ל-8.

אני בפסטיבל מוזיקה בחו"ל (כנראה וואקן) עם כמה עשרות אלפי אנשים אחרים סביבי ,האדמה עשבית.
אני צופה באיזה להקה שמנגנת על במה ענקית בשטח הפתוח.
במה גדולה, עם המון תאורה וסטים ענקיים של רמקולים בצדדים.
אני דופק ת'ראש (כיאה למטאליסט) וכולם סביבי נהנים.
ואז זה מתחיל...

פתאום כל מי שסביבי מתחיל לרוץ הרחק מהבמה תוך כדי שאני שומע הדי פיצוצים ושריקות כדורים.
אני גם מתחיל לרוץ, ולמרות שאני דיי בטוח שאני בחו"ל, אני מחפש את האוטו שלי שנמצא אי שם הרחק מהבמה.
סביבי עוד אלפי אנשים שמתחילים ליפול לקרקע אחד אחרי השני.
אני ממשיך לרוץ, עובר בין גופות, תיקים ואוהלים נטושים, ממשיך לחפש איפה החנתי את האוטו שלי.
אני בפאניקה.

אני חולף על פני בוטקה וכל מני ביתנים, בפנים יש אנשים שבוכים וצורחים.
אני ממשיך לחפש, תוהה איפה החניון? איפה האוטו שלי? איפה אני בכלל???
אני רץ כמו מטורף, ברקע היריות ממשיכות, עד שלבסוף אני נופל.
אני מתעורר במיטה שלי מכוסה בזיעה.

זה היה רק חלום רע, הכל בסדר, לא קרה כלום.
אבל אני יודע שעבור הרבה ישראלים אחרים ב-7.10,
אלו שבילו במסיבת הנובה,
זו הייתה המציאות באותו בוקר ארור.

אם היה אפשר להפיק מסיוטים אנרגיה, אז הייתי מיליונר.

זה שוב קרה לי לפני שבועיים.

אני הולך על גשר הקריה של קניון עזריאלי.

שמש, בהיר, מתחתיי הכל כרגל.

לידי הולך לו המאבטח, עם מכשיר הקשר צמוד.

*רעש לבן מהמכשיר*

"תשתדלו להמנע מירי בחפים מפשע"

הכל מחשיך בין רגע.

המאבטח מתחיל לרוץ,

אני משתטח,

זוחל לכיוון המעקה, מנסה לראות מה קורה שם.

נחיל של מחבלים שיוצאים מכל חור!

אלפים!

יורים לכל עבר וזורקים בקבוקי תבערה על הכל!

צרחות האנשים מתערבבות עם רעשי הזכוכיות המתנפצות!

הבניינים סביבי עולים באש!

מתחתיי אנשים נרצחים ודמם זורם ברחובות!

הפעם אני אפילו לא מספיק להגיד "שמע ישראל".

אני רק מסתכל למעלה, ורואה מחבל על הגשר,

מכוון אלי, יורה,

ואני רק מספיק לראות את הבזק האור שיוצא מהקנה.

*פלאש*

מתעורר, שוב, מסיוט אל המציאות.

אני לא יודע מה מהם יותר גרוע.

מת לשעבד

מת להשתעבד

מת להכאיב

מת לכאוב

מת מתהיות

מת מכמיהות

מת לענג

מת להתענג

מת, צמע, רעב, עייף, סחוט, ועדיין.. איכשהו מקווה

אומר לעצמי לנסות שוב, אולי הפעם..

ואז אני נכנס לפה,

קורא קצת,

מתעניין קצת,

מנסה להבין מה מולי...

מבין שאני חי בסרט שמפה תבוא הישועה.

פה, חביבי, יש בעיקר נשים שרוצות לצלק אותי פיזית ונפשית.

מדברות איתי על חיבור וקשר עמוק,

אבל הן בעיקר רוצות להשאיר עלי מזכרות וסימנים לכל החיים.

ואז אני מבקש מהן שיגדלו זוג שחלות,

לשם שינוי,

שיפסיקו עם זיוני השכל,

ושיראו לי את הפרצוף האמיתי שלהן,

אחרי שחשפתי את עצמי בפניהן.

או שהתשובה שלילית,

או שאני מדבר עם חזיר שמרח אודם.

ויש גם הזויות שקוראות לי "ילד", למרות שאני מבוגר מהן.

כבר עדיף שריעה, לפחות אז אני לא אצטרך להתמודד עם כל הבולשיט הזה.

אני לא בטוח איפה אני נמצא, מן אולם הרצאות או תאטרון.

פתאום אני שומע צרור יריות, צעקות: "אללה אכבר!!!!", וכל מי שסביבי מתחילים לברוח לכל עבר.

אני מתחיל לרוץ לכיוון היציאה, מחפש לאן לברוח, אבל יש כזו פאניקה, שכולם רומסים את כולם.

אני עוקף אנשים ומחפש יציאה אחרת.

מצאתי! אני מתחיל לרוץ אליה, ואז מתוכה נכנסים עוד מחבלים...

RA TA TA TA TA TA TA TA!!!

אני חוטף צרור לבטן, דם ניתז החוצה.

אני נופל על הקרקע, מתחתיי שלולית של דם.

חושב לעצמי שזהו, זה נגמר,

game over man, game over.

בשארית כוחותיי אני אומר "שמע ישראל", והכל נהיה שחור.

מתעורר.

דופק באוזניים, זיעה בכל הגוף, תחושת חרדה.

עוד סיוט, עוד אחד מני רבים, שלא עוזבים אותי.

אני לא סתם עייף כל הזמן.

אני עד כה נמנעתי מלשתף פורנו בפלטפורמה הזו, אבל זה הכרחי למטרת הפוסט.

אז...

מה ציפיתי למצוא בכלוב:

מה קיוויתי שאולי אני אמצא בכלוב:

מה חשבתי שכנראה אמצא בכלוב:

מה אמרתי לעצמי שאני מצפה למצוא, אבל רוב הסיכויים שלא:

מה באמת מצאתי:

או במקרה הכי גרוע:

מוגש כחומר למחשבה לאנשים בעלי הומור עצמי.

אז נסעתי אתמול עם אחותי לבקר את אבא.

לא ברור לי איך גיסי נותן לה לנהוג באוטו החדש שלו, אבל היי, לא כולם פולנים כמוני.

בדרך שמענו רדיו, ובמקרה היה שיר של קורין אלאל.

"יש סיכוי שנראה אותה, היא באותה קומה עם אבא", היא אמרה לי כשהיא זיהתה אותה.

ובאמת כשהגענו לקומה של אונקולוגיה, ראינו אותה במסדרון,

עם מתקן כימו ישירות לווריד וג'ויינט קינג סייז בפה,

יצאה למרפסת לעשן.

היא נראתה רע, רע מאוד אפילו.

רזה כמו מקל, ומדי פעם יוצא לה שיעול מפחיד,

מהסוג שגורם לך לרחם על האדם שמולך.

בשלב מסויים יצאנו גם אנחנו עם אבא למרפסת.

זו לא מרפסת, זו מחששה.

כמו מועדון קנאביס בברצלונה.

החבר'ה שם מעשנים רפואי בשרשרת.

תופסים יותר גובה מהמטוסים שממריאים מנתב"ג שאליו המרפסת משקיפה.

מעט מן הנחמה שיש לרפואה להציע.

בינתיים אבא נח בבית, הסיבוב הבא של הכימו יהיה בחמישי הבא.

שבוע שעבר אקירה טוריאמה נפטר.
הוא יצר את אחד הנבלים הכי "טובים" בהיסטוריה של האנימה היפנית,
הלוואי עלי להיות כזה גזען פנים מול פנים:

כשאתה בן אדם מופנם,

כל מי שהכנסת למיטה, הכנסת גם למחשבות, ומעכשיו היא (או הוא) תופס לך חלק מהזיכרון, כנראה שלנצח.

ואחרי שנפרדת ממנה, לוקח לך המון המון זמן להשתחרר ממנה, גם אם זו הייתה יוזמה שלך.

אני מוצא את עצמי שוב ושוב נזכר ומפנטז על העבר.

במיוחד על השתיים האחרונות שהייתי איתן.

אני לא אכנס לפרטים הקטנים, אבל בגדול שתיהן היו מכורות לזרע,

ושתיהן רצו אותי יותר מאשר אני רציתי אותן (בחלק מהזמן).

הלפני אחרונה הייתה כנועה וילדותית.

הרגשתי לפעמים כמו אבא שלה: מסביר לה כל דבר, מלמד אותה דברים חדשים, פותח אותה לחווית חדשות.

ובעיקר דואג לה: הסעות, קניות, בילויים, ואפילו שינה.

ברמה שאני לוקח אותה בידיים כל ערב למיטה לישון, מכסה אותה ונותן לה נשיקת לילה טוב על המצח.

והשנייה, זאתי שנפרדה ממני והאחרונה שהייתי איתה,

היא הייתה כנועה במיטה, אבל מעבר לזה היא הייתה הרבה יותר בוגרת.

תארים, רישיון, ידע כללי, אופי, והכי חשוב - מסוגלת לדאוג לעצמה, וגם לי, למרות שיש לה לוק של ילדה קטנה.

ובעיקר - לא מפחדת, לא ממני ולא מהשגעונות שלי.

שתיהן היו כנועות, נתנו לי יחס של מלך במיטה.

וכשרציתי להתחלף איתן, הן זרמו.

לא מיד, כי זה היה להן מוזר, אבל זה קרה.

ומעבר להנאה המינית,

עצם זה שיש שם מישהיא שמחכה לי,

שמצפה לי,

שרוצה אותי ורק אותי,

שהיא זו שיוזמת ושולחת לי הודעות,

שחולה לי על הזין עד כדי טירוף,

מודה, זה חסר לי.

אבא שלי כבר כמה שנים חי עם סרטן העור.

לפני שבוע הודיעו לו שהגידול שצמח לו בגרון זה קרציומה של הקשקש.

כרגע זה רק בצוואר, אבל מחכים לתוצאות של MRI כדי לוודא שזה לא התפשט לשאר הגוף.

סיכויי ההחלמה שלו גבוהים, יחסית, אבל..

אבא שלי דיכאוני כמוני,

מבלה את רוב הזמן שלו בלא לעשות כלום,

ועכשיו כשהודיעו לו שהסרטן שלו התחיל להתפשט אז הוא בכלל דיכאוני,

לא רוצה לצאת מהמיטה, לא רוצה לעבוד, לא רוצה כלום בתכל'ס.

ואני תוהה,

אם אלו הרגעים האחרונים שיש לי איתו,

כי בכל זאת הוא כבר בקושי מתפקד עם כל השיט שלו,

האם כדאי לי לפתוח פצעים ישנים שעדיין כואבים לי?

נושאים שמציקים לי כבר שנים ואני עד עכשיו שומר בלב,

או פאק איט, תן לו למות בראש שקט ובגהנום נריב "מי צודק".

אני לא יודע.

אז הפסיכולוג אמר לי (יותר נכון, אני אמרתי לו, אבל כוסאומו) שאני רואה את העולם בשחור ולבן.

והוא הסביר לי שזה לא ככה, יש גם בין לבין, יש גם אפור.

כמו למשל משיכה מינית, שזה לאו דווקא חייב להיות רק לנשים, או רק לגברים, אפשר גם וגם.

רק ש... אני יותר מדי אבסולוטי בשביל החרא הזה.

כל ההגדרות החדשות שהמציאו למגדר מעניינות לי את התחת.

מבחינתי המילה "מגדר" הומצאה כדי שלא ישתמשו במילים "מין" או "סקס".

יש סטרייט, ויש גאי.

ומבחינתי כל מה שהגיע אחר כך (חוץ מטראנסקסואל, מה שהיה פעם בגדר נדיר ועל גבול מחלת נפש) - בולשיט של טיקטוק.

והרעיון עצמו שאין מיגבלה... אתה יכול להיות מה שאתה רוצה... טוב... בסדר דורותי...

ולמה אני כותב את כל זה?

כי איפה שהו יש לי שאיפה לבנות בית ולהקים משפחה,

אבל אני לא רואה איך דבר אחד לא בא על חשבון דבר אחר.

וכל העניין הזה מרגיש לי דפוק לאללה.

מה שהפסיכולוג אומר לי, שאני יכול גם וגם וגם, אבל בפועל - מי חולת הנפש שתסכים לזה?

לעזאזל, הנה, הדוגמה הכי קלאסית: פרדי מרקורי ז"ל.

האיש שהיה עם הקול הכי יפה על כדור הארץ, היה יכול למקבל מעריצות כמו מלך מימיי הביניים,

אבל ברגע שבת הזוג שלו גילתה שהוא דו-מיני - ביי!

ביי הומו! לך חפש!

קח ת'טבעת שלך ותאמץ חתול, פאגוט.

העובדה שבן אדם יכול להיות מורכב ולהיות בנוי מפנים שונים של אישיות,

לאהוב, לשנוא, לחבב ולסלוד,

להמשך ולהדחות,

זה הכל טוב ויפה, אבל צריך מתישהו לבחור!

והסובבים אותנו  - לא חייבים, או אפילו לא יכולים, לתמוך בכל בחירה שנעשה.

האם אפשר להנות מכל העולמות?

אובכן, אפשר, אבל אי אפשר הכל ביחד, בבת אחת.

ואני כל פעם מנסה להכניס את השיט הקינקי שלי לתמונה,

וזה תמיד נגמר אותו הדבר: "אין לי זמן למערכת יחסים", או איזה תירוץ דבילי אחר.

ואז אתה נכנס אחרי חודש לאינסטגרים שלה ורואה אותה עם מישהו אחר, כנראה נורמלי.