Through Hazel Eyes

זה שוב קרה לי לפני שבועיים.

אני הולך על גשר הקריה של קניון עזריאלי.

שמש, בהיר, מתחתיי הכל כרגל.

לידי הולך לו המאבטח, עם מכשיר הקשר צמוד.

*רעש לבן מהמכשיר*

"תשתדלו להמנע מירי בחפים מפשע"

הכל מחשיך בין רגע.

המאבטח מתחיל לרוץ,

אני משתטח,

זוחל לכיוון המעקה, מנסה לראות מה קורה שם.

נחיל של מחבלים שיוצאים מכל חור!

אלפים!

יורים לכל עבר וזורקים בקבוקי תבערה על הכל!

צרחות האנשים מתערבבות עם רעשי הזכוכיות המתנפצות!

הבניינים סביבי עולים באש!

מתחתיי אנשים נרצחים ודמם זורם ברחובות!

הפעם אני אפילו לא מספיק להגיד "שמע ישראל".

אני רק מסתכל למעלה, ורואה מחבל על הגשר,

מכוון אלי, יורה,

ואני רק מספיק לראות את הבזק האור שיוצא מהקנה.

*פלאש*

מתעורר, שוב, מסיוט אל המציאות.

אני לא יודע מה מהם יותר גרוע.

מת לשעבד

מת להשתעבד

מת להכאיב

מת לכאוב

מת מתהיות

מת מכמיהות

מת לענג

מת להתענג

מת, צמע, רעב, עייף, סחוט, ועדיין.. איכשהו מקווה

אומר לעצמי לנסות שוב, אולי הפעם..

ואז אני נכנס לפה,

קורא קצת,

מתעניין קצת,

מנסה להבין מה מולי...

מבין שאני חי בסרט שמפה תבוא הישועה.

פה, חביבי, יש בעיקר נשים שרוצות לצלק אותי פיזית ונפשית.

מדברות איתי על חיבור וקשר עמוק,

אבל הן בעיקר רוצות להשאיר עלי מזכרות וסימנים לכל החיים.

ואז אני מבקש מהן שיגדלו זוג שחלות,

לשם שינוי,

שיפסיקו עם זיוני השכל,

ושיראו לי את הפרצוף האמיתי שלהן,

אחרי שחשפתי את עצמי בפניהן.

או שהתשובה שלילית,

או שאני מדבר עם חזיר שמרח אודם.

ויש גם הזויות שקוראות לי "ילד", למרות שאני מבוגר מהן.

כבר עדיף שריעה, לפחות אז אני לא אצטרך להתמודד עם כל הבולשיט הזה.

אני לא בטוח איפה אני נמצא, מן אולם הרצאות או תאטרון.

פתאום אני שומע צרור יריות, צעקות: "אללה אכבר!!!!", וכל מי שסביבי מתחילים לברוח לכל עבר.

אני מתחיל לרוץ לכיוון היציאה, מחפש לאן לברוח, אבל יש כזו פאניקה, שכולם רומסים את כולם.

אני עוקף אנשים ומחפש יציאה אחרת.

מצאתי! אני מתחיל לרוץ אליה, ואז מתוכה נכנסים עוד מחבלים...

RA TA TA TA TA TA TA TA!!!

אני חוטף צרור לבטן, דם ניתז החוצה.

אני נופל על הקרקע, מתחתיי שלולית של דם.

חושב לעצמי שזהו, זה נגמר,

game over man, game over.

בשארית כוחותיי אני אומר "שמע ישראל", והכל נהיה שחור.

מתעורר.

דופק באוזניים, זיעה בכל הגוף, תחושת חרדה.

עוד סיוט, עוד אחד מני רבים, שלא עוזבים אותי.

אני לא סתם עייף כל הזמן.

אני עד כה נמנעתי מלשתף פורנו בפלטפורמה הזו, אבל זה הכרחי למטרת הפוסט.

אז...

מה ציפיתי למצוא בכלוב:
https://www.pornhub.com/view_video.php?viewkey=ph62175d79cab0d

מה קיוויתי שאולי אני אמצא בכלוב:
https://xhamster.com/videos/husband-caged-and-pegged-in-his-tight-sissy-ass-hole-xhj4q1B

מה חשבתי שכנראה אמצא בכלוב:
https://hclips.com/videos/419712/girl-from-work-ruined-orgasm/

מה אמרתי לעצמי שאני מצפה למצוא, אבל רוב הסיכויים שלא:
https://www.pornhub.com/view_video.php?viewkey=ph602c099b35629

מה באמת מצאתי:
https://www.xnxx.com/video-13l0xv69/turning_your_balls_into_a_monster_mass

או במקרה הכי גרוע:

מוגש כחומר למחשבה לאנשים בעלי הומור עצמי.

אז נסעתי אתמול עם אחותי לבקר את אבא.

לא ברור לי איך גיסי נותן לה לנהוג באוטו החדש שלו, אבל היי, לא כולם פולנים כמוני.

בדרך שמענו רדיו, ובמקרה היה שיר של קורין אלאל.

"יש סיכוי שנראה אותה, היא באותה קומה עם אבא", היא אמרה לי כשהיא זיהתה אותה.

ובאמת כשהגענו לקומה של אונקולוגיה, ראינו אותה במסדרון,

עם מתקן כימו ישירות לווריד וג'ויינט קינג סייז בפה,

יצאה למרפסת לעשן.

היא נראתה רע, רע מאוד אפילו.

רזה כמו מקל, ומדי פעם יוצא לה שיעול מפחיד,

מהסוג שגורם לך לרחם על האדם שמולך.

בשלב מסויים יצאנו גם אנחנו עם אבא למרפסת.

זו לא מרפסת, זו מחששה.

כמו מועדון קנאביס בברצלונה.

החבר'ה שם מעשנים רפואי בשרשרת.

תופסים יותר גובה מהמטוסים שממריאים מנתב"ג שאליו המרפסת משקיפה.

מעט מן הנחמה שיש לרפואה להציע.

בינתיים אבא נח בבית, הסיבוב הבא של הכימו יהיה בחמישי הבא.

שבוע שעבר אקירה טוריאמה נפטר.
הוא יצר את אחד הנבלים הכי "טובים" בהיסטוריה של האנימה היפנית,
הלוואי עלי להיות כזה גזען פנים מול פנים:

כשאתה בן אדם מופנם,

כל מי שהכנסת למיטה, הכנסת גם למחשבות, ומעכשיו היא (או הוא) תופס לך חלק מהזיכרון, כנראה שלנצח.

ואחרי שנפרדת ממנה, לוקח לך המון המון זמן להשתחרר ממנה, גם אם זו הייתה יוזמה שלך.

אני מוצא את עצמי שוב ושוב נזכר ומפנטז על העבר.

במיוחד על השתיים האחרונות שהייתי איתן.

אני לא אכנס לפרטים הקטנים, אבל בגדול שתיהן היו מכורות לזרע,

ושתיהן רצו אותי יותר מאשר אני רציתי אותן (בחלק מהזמן).

הלפני אחרונה הייתה כנועה וילדותית.

הרגשתי לפעמים כמו אבא שלה: מסביר לה כל דבר, מלמד אותה דברים חדשים, פותח אותה לחווית חדשות.

ובעיקר דואג לה: הסעות, קניות, בילויים, ואפילו שינה.

ברמה שאני לוקח אותה בידיים כל ערב למיטה לישון, מכסה אותה ונותן לה נשיקת לילה טוב על המצח.

והשנייה, זאתי שנפרדה ממני והאחרונה שהייתי איתה,

היא הייתה כנועה במיטה, אבל מעבר לזה היא הייתה הרבה יותר בוגרת.

תארים, רישיון, ידע כללי, אופי, והכי חשוב - מסוגלת לדאוג לעצמה, וגם לי, למרות שיש לה לוק של ילדה קטנה.

ובעיקר - לא מפחדת, לא ממני ולא מהשגעונות שלי.

שתיהן היו כנועות, נתנו לי יחס של מלך במיטה.

וכשרציתי להתחלף איתן, הן זרמו.

לא מיד, כי זה היה להן מוזר, אבל זה קרה.

ומעבר להנאה המינית,

עצם זה שיש שם מישהיא שמחכה לי,

שמצפה לי,

שרוצה אותי ורק אותי,

שהיא זו שיוזמת ושולחת לי הודעות,

שחולה לי על הזין עד כדי טירוף,

מודה, זה חסר לי.

אבא שלי כבר כמה שנים חי עם סרטן העור.

לפני שבוע הודיעו לו שהגידול שצמח לו בגרון זה קרציומה של הקשקש.

כרגע זה רק בצוואר, אבל מחכים לתוצאות של MRI כדי לוודא שזה לא התפשט לשאר הגוף.

סיכויי ההחלמה שלו גבוהים, יחסית, אבל..

אבא שלי דיכאוני כמוני,

מבלה את רוב הזמן שלו בלא לעשות כלום,

ועכשיו כשהודיעו לו שהסרטן שלו התחיל להתפשט אז הוא בכלל דיכאוני,

לא רוצה לצאת מהמיטה, לא רוצה לעבוד, לא רוצה כלום בתכל'ס.

ואני תוהה,

אם אלו הרגעים האחרונים שיש לי איתו,

כי בכל זאת הוא כבר בקושי מתפקד עם כל השיט שלו,

האם כדאי לי לפתוח פצעים ישנים שעדיין כואבים לי?

נושאים שמציקים לי כבר שנים ואני עד עכשיו שומר בלב,

או פאק איט, תן לו למות בראש שקט ובגהנום נריב "מי צודק".

אני לא יודע.

אז הפסיכולוג אמר לי (יותר נכון, אני אמרתי לו, אבל כוסאומו) שאני רואה את העולם בשחור ולבן.

והוא הסביר לי שזה לא ככה, יש גם בין לבין, יש גם אפור.

כמו למשל משיכה מינית, שזה לאו דווקא חייב להיות רק לנשים, או רק לגברים, אפשר גם וגם.

רק ש... אני יותר מדי אבסולוטי בשביל החרא הזה.

כל ההגדרות החדשות שהמציאו למגדר מעניינות לי את התחת.

מבחינתי המילה "מגדר" הומצאה כדי שלא ישתמשו במילים "מין" או "סקס".

יש סטרייט, ויש גאי.

ומבחינתי כל מה שהגיע אחר כך (חוץ מטראנסקסואל, מה שהיה פעם בגדר נדיר ועל גבול מחלת נפש) - בולשיט של טיקטוק.

והרעיון עצמו שאין מיגבלה... אתה יכול להיות מה שאתה רוצה... טוב... בסדר דורותי...

ולמה אני כותב את כל זה?

כי איפה שהו יש לי שאיפה לבנות בית ולהקים משפחה,

אבל אני לא רואה איך דבר אחד לא בא על חשבון דבר אחר.

וכל העניין הזה מרגיש לי דפוק לאללה.

מה שהפסיכולוג אומר לי, שאני יכול גם וגם וגם, אבל בפועל - מי חולת הנפש שתסכים לזה?

לעזאזל, הנה, הדוגמה הכי קלאסית: פרדי מרקורי ז"ל.

האיש שהיה עם הקול הכי יפה על כדור הארץ, היה יכול למקבל מעריצות כמו מלך מימיי הביניים,

אבל ברגע שבת הזוג שלו גילתה שהוא דו-מיני - ביי!

ביי הומו! לך חפש!

קח ת'טבעת שלך ותאמץ חתול, פאגוט.

העובדה שבן אדם יכול להיות מורכב ולהיות בנוי מפנים שונים של אישיות,

לאהוב, לשנוא, לחבב ולסלוד,

להמשך ולהדחות,

זה הכל טוב ויפה, אבל צריך מתישהו לבחור!

והסובבים אותנו  - לא חייבים, או אפילו לא יכולים, לתמוך בכל בחירה שנעשה.

האם אפשר להנות מכל העולמות?

אובכן, אפשר, אבל אי אפשר הכל ביחד, בבת אחת.

ואני כל פעם מנסה להכניס את השיט הקינקי שלי לתמונה,

וזה תמיד נגמר אותו הדבר: "אין לי זמן למערכת יחסים", או איזה תירוץ דבילי אחר.

ואז אתה נכנס אחרי חודש לאינסטגרים שלה ורואה אותה עם מישהו אחר, כנראה נורמלי.

אז היום ה-20 בינואר, זה יום ההולדת שלי ואני בן 36.

בואו אני אספר לכם סיפור מעניין, שכן, גם הוא לא קשור לכלום, אבל מבטיח לכם שזה מעניין.

אז אתמול, ה-19 בינואר, יום שישי.

קמתי טיפה מאוחר, אידתי וראיתי שיט ביוטיוב, ויאללה לזוז, כי שישי זה תמיד יום קצר.

קצת ניקיונות, אימון טוב בחדר כושר עם טיפה השתפרות.

חוזר הביתה, מכין לי את פנקייק החלבון האגדי שלי.

עוד קצת ניקיונות ויאללה לעוף להורים לארוחת שישי.

עד פה - יום נורמטיבי לחלוטין.

אחותי אספה אותי ממחלף דרור, התיישבתי מקדימה, האחיינית שלי הייתה חגורה מאחור.

נסענו משם לצומת הדסים, עמדנו ראשונים ברמזור שמאלה לאבן יהודה.

מסיבה לא ברורה אחותי התבלבלה בין הרמזורים של ישר ושמאלה.

היא פתאום התחילה לנסוע ולפנות שמאלה ברמזור אדום...

אני הייתי עייף מהנסיעה ורק כשהיא כבר הייתה בתוך הצומת קלטתי מה הולך לקרות.

ראיתי את הרכב שמגיע הולך להתנגש בי ישירות, בצד של הנוסע,

צעקתי: "לא!" וכיסיתי את הראש עם יד ימין.

בווווווווום!!!

.

.

.

.

חושך

אור

צפירה

ריח של שרוף

אבק

אוויר

נושם

רואה

אני חי

.

וכל זה קרה, ככה סתם, בדרך לסבתא.

במזל אף אחד לא נפגע או נפצע, אבל שוב חטפתי מכות יבשות בברך, וגם האוזן שלי ספגה חתיכת פיצוץ.

כריות האוויר עבדו ממש טוב, והשלדה של הרכב ספגה את רוב המכה.

לא יכולתי לפתוח את הדלת, כי  מכסה המנוע של הרכב שפגע בנו חסם אותי.

אם הייתי נוסע ברכב ישן יותר, סביר להניח שהייתי מת עכשיו.

ובמזל עוד יותר היו שוטרים סמוך לצומת שבאו מיד כשהם שמעו את הבום.

זה השלב שבו אני אומר לכם: "תעריכו את החיים, כי הם יכולים להגמר בכל רגע", או איזה שיט קטצ'י אחר.

אבל בתכל'ס... פאק ד'יס שיט.

אני מסיק שהיקום הזה לא ממש אוהב אותי ושאלוהים דיי שונא אותי.

כל הזמן קורים לי דברים מזעזעים, חלקם לא הגיוניים וקשים להבנה, ברמה שאנשים חושבים שאני משקר להם.

דברים שאין לי באמת דרך לבחור אותם, השלכות של מעשים ובחירות של אחרים,

ואני איכשהו תמיד זה שמשלם.

אומרים לי: "תחייך לעולם, והעולם יחייך אליך בחזרה", איזה בולשיט!

כל אתמול חייכתי, קיוויתי שיהיה לי יום חמים ונעים, במקום זה אני עם צפצופים באוזניים וכאבי ברכיים.

לעזאזל, אני אמור להיות מת עכשיו, שוב! כי אני תמיד במקום הלא נכון בזמן הלא נכון!

אני כמו גורדון פרימן! היקום לא מצליח להרוג אותי והוא פשוט מקיא אותי כל פעם לתוך סיטואציה אחרת,

זורק אותי לקיבינימאט ויאללה, תסתדר אלסר, תתמודד, לא סבלת מספיק.

זו תאונת הדרכים השלישית שאני מעורב בה.

אני שונא את החיים שלי, פאק.