רפלקס האישון הוא רפלקס שבו האישון מגיב לאור ע"י כיווצו. במצב של חושך האישון מתרחב בהתאמה כדי לספוג לתוכו את מירב האור שהוא יכול ולהעביר למוח כמה שיותר אינפורמציה חיונית להישרדות.
כביש 40 בנגב יכול להיות מאוד חשוך, במיוחד בלילה אביך באמצע חודש מאי. בקו התפר שבין מות הלבנה של אייר ורגע לפני הולדת הסהר של סיוון, כשאף כוכב לא מאיר את הרקיע האפל ורק פנסי הרכב מאירים פיסת אספלט אפורה כהה שהולכת ונעלמת כל רגע מתחתי לתוך העבר השחור שלא קיים עוד.
הרדיו כבוי כי המחשבות בכל מקרה משדרות בווליום הרבה יותר גבוה. פלאשבק של פניה כמו חזיון תעתועים אכזרי מראה לי אותה מחייכת ורגע אחרי מדממת. אני מושיט יד למושב שלידי, תופס את בקבוק המים, מעיף את הפקק ושופך את תכולתו על ראשי בשביל להתעורר מהסיוט. יד שמאל יציבה על ההגה, טיפות קרות עושות דרכן בקצוות השיער, לאורך פני ובמורד גבי מעקצצות, מדגדגות ומחזירות אותי אט אט לשפיות.
שפיות
יד רועדת מדליקה סיגריה. השעון הדיגיטלי מראה על שתיים ושלושים לפנות בוקר. את ההודעה קיבלתי בעשרה לחצות וכשהתאריך התחלף כבר הייתי בדרך אליה. מילת הקוד שלנו הייתה קוביין והקוד היה אדום כהה כמו דם סמיך של מעשן כבד. היא תמיד הייתה צוחקת איתי "כשאני אתאבד, אני אעשה את זה בדרך הכי לא נשית שיש. אני אעשה לך קורט קוביין ואתה תאסוף חתיכות ממני מכל רחבי החדר". זה אולי היה המשפט היחיד שלה שלא הייתה לי תשובה אליו, הניצחון האחרון שלה, השליטה האמיתית והיחידה שהיא לעולם לא הרפתה ממנה. מסורה אלי בגוף, בנפש, בכל ליבה הענק והרגיש, היא הייתה כחומר בידי היוצר ואני יצרתי, כמה שאני יצרתי. יצרתי אותה, יצרתי איתה, יצרתי את עצמי בדמותה ואותה בדמותי אבל את הסוף היא לא נתנה לי. "אני העונש שלך" היא אמרה לי אחרי סשן עונשים שהנחתתי עליה לילה אחד. רטובה מזיעה, חולצה קרועה, כחולים בידיים ואדומים בירכיים היא הביטה בי במבט מלא חמלה ואמרה "אתה אוהב אותי ואני העונש שלך" ואני הענשתי אותה על המשפט הזה, חדרתי לתוכה בכוח מנסה לזיין אותה החוצה מתוך הלב שלי. עוד מכה ועוד אחת עד שלבסוף נזרקתי על המיטה לידה והיא הסתובבה אלי נוטפת זרע מבין רגליה, שלחה יד ארוכה שליטפה את שיערי ואמרה לי "אני שלך אדוני, הגוף שלי שלך, הלב שלי שלך, כל המהות שלי שלך" וידה ירדה אל פני ואגודל רך תפס ועצר דמעה אחת ובודדה שזלגה לי מתוך העין.
הפיתולים של הר הנגב הסתיימו והאורות של צומת קטורה החלו לבצבץ לפני. הדקות האחרונות של הנסיעה, הלב שלי על מאתיים והראש לא מפסיק לייצר תסריטים, אם אמצא אותה קרה, או נושמת, אם יצאה לבדה למדבר והתמוטטה לבדה באמצע שום מקום. כששלחתי אותה לקיבוץ אני האמנתי שזה יעשה לה טוב. גם המרחק ממני ומהעוצמות שיש בינינו וגם האוויר המדברי היבש שראיתי במו עיני מחזיר לא אחד ולא שניים מתוך תהומות הנפש. חודשיים היא הייתה מאושרת, חגגה בין הרפת למטע התמרים, ארזה חבילות של מלונים ביד אוהבת והתמוגגה כל יום מהשקיעה הכתומה. בלילות היינו מדברים וסופרים ביחד כוכבים ואני חשבתי שאולי זה הצליח.
בשבוע האחרון חלה רגרסיה וחזרו הניתוקים מתוך המציאות. שמעתי את זה בקולה אבל לא רציתי להאמין. טיפש. חשבתי שאולי תנועת רוחות האביב משפיעה לה על מצב הרוח ולא דמיינתי לראות את המילים "תבוא, אני הולכת לעשות קוביין" מופיעות לי על המסך בלי הכנה מראש.
האורות של גרופית כבר היו ברורים לגמרי משמאלי, נווה מדבר על גבעת חול מדברית, האם זה יהיה המקום שבו הכל יגמר? פניתי שמאלה אחרי תחנת האוטובוס והתחלתי לטפס את הכביש לכניסה לקיבוץ, השער באופן מפתיע היה פתוח לרווחה ולאחר העיקול מסביב למכולת כמעט ופגעתי בכלב לבן זקן שעמד באמצע הכביש. לא חריקת הצמיגים בבלימת הפתע ולא ההתקרבות של מפלצת ברזל במשקל שני טון גרמו לו לזוז מילימטר ממקומו כשהוא מביט לתוך עיני במבט עייף של השלמה.
ראיתי מרחוק אור הפלורסנט העמום שבמטבחון הקטן ביחידת הדיור שלה דולק ורצתי לעבר דלת המרפסת שידעתי בוודאות שלא תהיה נעולה. התפרצתי לדירתה, מפיל בדרכי כוס זכוכית שהתנפצה לאלפי רסיסים שעוד לא הספיקו להיעצר כשהייתי כבר בדלת חדר השינה שלה מביט בה יושבת על הרצפה לבושה בחולצה הלבנה שלי שכיסתה אותה כמו כותונת, מחבקת את הברכיים, שיער פזור ושאריות איפור מרוח. היא הרימה מבטה אלי תוך כדי שאני מתקרב אליה בזהירות והביטה בי מתכופף ונעמד על ברכי כשאני איתה בגובה העיניים. עיניים מרוטות מדמעות ואישון אחד מורחב כשהשני מכווץ היא הסתכלה הישר לתוך הנשמה שלי ואמרה: "אני ידעתי שתבוא. אתה האדון שלי ואני העונש שלך" וחייכה.