לפני 4 שנים. 8 בספטמבר 2020 בשעה 21:15
אני אוהב שעוני חול. הגאומטריה המושלמת, הפשטות, ה inevitability of the outcome.
מהרגע שתהליך אחד החל אין שום דרך לעצור אותו. אפשר לגדוע ולהתחיל אחד אחר לגמרי אבל את אותו האחד, הסדר המדויק של הגרגרים לא ניתן יהיה לעולם לשחזר.
מהרגע שהראשון שנפגשנו, הקשר שלנו היה על הזמן שאול. הסיכויים היו נגדנו. הנסיבות, המצב המשפחתי, המרחק. פאק, שניה אחת של חוסר תשומת לב מצידך בטינדר וזה לא היה קורה בכלל.
אנחנו ידענו בדיוק למה אנחנו נכנסים, ידענו שיהיו קשיים וידענו שנשלם מחיר כי לעולם לא תוכל להיות לנו אהבת דיסני, בדסמית, רומנטית ואפלה כמו שאולי היינו רוצים אבל לקחנו את מה שהיה לנו בשתי ידיים ולא ויתרנו לשניה.
עוצמתי ומעצים, אינטנסיבי ורך, כואב ומרפא בו זמנית. את בתוך הלב שלי. הנשלטת הראשונה שלי, הרכוש שלי.
ישבנו בתוך בועת זכוכית, בעיצומה של מערבולת חול והעולם בחוץ עמד מלכת. שום דבר חוץ משנינו לא התקיים באותו הרגע. משחקים, נהנים ויודעים בבירור שכל רף חדש של עוצמה וכל מתיחת גבולות רק מזרזים את המפולת שמתחת לרגלינו ולא אכפת לנו.
זה היה נכון וזה היה מדויק וזה היה מושלם בחוסר שלמות הבתולית שלנו ואני לא מתחרט על אף שניה שהכרתי אותך.
אני אסיר תודה, על הדרך, על החוויה שעברנו ביחד, על הנקודה בצלעות שלך שעכשיו היא שלי, על הזכרונות ועל מי שאני היום. קצת יותר טוב בזכות הקשר שלנו, קצת יותר שלם.
כמו שאמרנו די מהר בהתחלה, זה קשר שנצרב לתמיד. יהיו לי עוד נשלטות אבל אף אחת מהן לא תהיה את ויהיו לך שולטים ואף אחד מהם לא יהיה כמוני.
עכשיו אנחנו ממשיכים את הדרך שלנו. אפשר להביט בערימת החול שנערמה ולראות בה את כל הסיפור שלנו, אפשר להפוך את השעון ולהתחיל סיפור חדש, אפשר לעשות מה שאנחנו רוצים. שום דבר לא יבטל את מה שבנינו ביחד.
אני שלך תמיד בדיוק כמו שאת שלי.
אני אוהב אותך תמי שלי
