חתונה? מסיבה? פסטיבל? מסע בזמן?
לא בטוח באיזה אירוע הייתי, מה שכן אני יודע שזה עשה לי טוב.
את סוף החופש סגרתי בחתונה של חבר טוב מחבורה שכבר לא יוצא לי לראות כמעט.
אלה ה"בעייתיים" יותר, שכל ערב איתם נגמר באפטר שמתחיל רק ב7 בבוקר.
אלה שכל ישיבה איתם הופכת להרפתקה.
אלה שמוציאים ממני צדדים אחרים.
יותר פרועים, פחות מתנצלים
יותר נהנתים, פחות מתחשבים
יותר אטרף, פחות רביצה
יותר בלאגאן, פחות אחריות
בתקופה האחרונה אני לא ממש בלופ שלהם. יותר עם החברים הרגועים שלי, יותר מסדר את החיים שלי.
את הפנאי לטירוף שלי אני שומר לבדסמ. לא למרתפי טכנו אפלוליים מלאי סמים וcat calls.
האמת שהרבה פעמים עם החברה האלה הרגשתי קצת מתחזה.
הרי אני לא ממש כמוהם. פחות "ערס" מהם, פחות הרפתקן, לא חי בכזה הילוך גבוה.
תמיד שקט כשהם שואלים אותי למה אני לא מתחיל עם בנות, או מה יהיה עם חברה.
תמיד מרגיש לי שהם לא יבינו את הצד הזה שבי.
אבל מה שהלך שם בחתונה הזו החזיר אותי שנים אחורה.
הרגשתי כמה הם אוהבים אותי ומתגעגעים אליי, כמה הם תמיד יקבלו אותי כמו שאני.
כמה אני צוחק איתם ומשתחרר, וכמה הצד הזה שבי שנמשך אליהם ואל צורת החיים הזו עדיין קיים, אפילו אם במינון קטן יותר.
היה כלכך משחרר להנות איתם, לרקוד, להתקרחן, לאכול סטלות.
זה היה כיף כי זה היה רגע ולא דרך חיים, זה היה כיף כי זה הם ואני חולה להם על התחת.
וזה בעיקר היה כיף כי זה הזכיר לי את הצד הזה שבי ואת זה שמותר ואפשר לתת לו לחיות מדי פעם בצורה אחראית ובריאה לנפש.
והכי כיף היה שבאמצע כל הברדק הזה מצאתי גם רגע ללכת הצידה ולשלוח לה הודעה.
היא צחקה עליי שאני מסטול מהתחת (וצדקה). אבל זה היה ממש משמועותי והרים לי את הערב לקחת כמה דקות ולהיזכר שגם שם אני יכול להרגיש קטן, מובל ונשלט מולה.
ואז לחזור להתקרחן ככה מול כולם ולהיות "אחלה גבר" וחיית רחבה.
זה חיבר אותי ממש לעצמי ולכל הצדדים ה"מנוגדים" באישיות שלי.
הזכיר לי שיש את המקום לכל אחד ואחד מהם ואין מה לתת להם להלחם.
צריך לקבל אותם ולדעת איך לסדר אתזה שכולם יעבדו בשבילי ביחד.
"בפועל אני מסטול שיכור ערס עם חברים שלי.
בפנים בלב נשלט סמרטוט אפס קטנצ'יק.
והכל עובד ביחד ביופי של הרמוניה"
זה מה שכתבתי לה באיזה רגע של אופוריה.
וואלה גם דלוק מת יש לי קצת שכל.
