הוא חיכה לי מתחת לבניין
30 דקות יש לי לפני שהילדים
חוזרים הביתה.
איך הוא אוהב להעמיד אותי
במצבי לחץ.
יורדת מטה ונכנסים אל
חדר הישיבות של הבניין.
אני נועלת את הדלת
הוא שולף מכיסו כבל ברזל
דק אבל לא מידי.
נשכבת על שולחן הישיבות
מרימה את השמלה
ומכסה איתה את פניי.
הוא תופס לי את השדיים
כמו שלשים בצק קר
עוצמה שגורמת לכפות
רגליי להתיישר כמו בלרינה.
את הכבל הארוך להפתעתי
הוא קושר משד אל שד
הצבע שלהם מידית משתנה.
את שארית הכבל הוא מכוון
אל בין רגליי, פותח אותן
בסטירה חזקה
וכשדגדגני מציץ
הוא מתחיל להצליף
עליו בעדינות.
אני מתכווצת
הוא מבקש שאתיישר
רק כשמתיישרת הוא ממשיך
וההצלפות הופכות כואבות יותר
אני תופסת את ידי ונושכת
נשיכה ארוכה וחדה,
רק לא להשמיע קול
בדיוק כמו שהוא אוהב.
מחדיר אצבעותיו לתוכי
מוציא ומתחיל לצבוט את הדגדגן.
15 שניות ואת גומרת
תשפריצי לי על היד.
סופר וכל שניה היא כמו נצח
מגיע ל-0 וזרם יוצא מתוכי
אל כף ידו.
משחרר את הכבל משדיי
ומעסה אותם עם ידו הספוגה במיציי.
תעלי הביתה כלבה
הילדים עוד רגע מגיעים.
אני בקושי נושמת
מהנהנת בראשי
מסדרת את שמלתי
והוא מהחדר כבר נעלם.
פוגשת את השומר בכניסה
מבטו מופנה אל פיטמותיי
שהיו כל כך זקורות מבעד לשמלה.
חייכתי בנימוס וטסתי הביתה.
במעלית חשבתי לעצמי שהבניין
הזה הופך למעניין עבורי.
המון פינות של אדרנלין כאב ועונג
המון פינות לסמן טריטוריה
של כלבה לא ממושמעת שאני 😊
