בעקבות התכנית חתונה ממבט ראשון….
לא אוהבת חתונות
יש משהו בכל האירוע
שמעורר בי בחילה
אמיתית על סף הקאה.
גורם לי כגרושה
תמיד להצטייר כלא מאמינה
אולי כי אני נכשלתי במשימה.
אבל במעמד חופה
כצופה מהצד אני בכיינית
שאין לתאר וזה מרגש אותי
על אף שיודעת שהלילה הזה
הוא פיקציה מטורפת
לעומת היום יום
הקשיים, הילדים,
כמיהה לקריירה
מאבק על להיות אישה
שמצליחה בזכות עצמה
בתמיכה של ההוא לצידה
ולא רק אלא אישה חזקה
שיודעת מה היא רוצה.
בתוך תוכי אני חוLמנית אמיתית
תמיד חושבת על אביר בסוס שחור
שיפרוץ אל חיי בסערה
אבל בתכלס זה לא האני אני שלי.
כי לי נוח לישון באלכסון
ולי נעים שתהיה נוכח
אבל תתן לי את השקט שלי.
שאהיה הכל עבורך
אעשה הכל בשבילך
אבל…
בלי מגורים,
טבעת
שבירת כוסות
והבטחה שהמוות יפריד בינינו.
שום דבר לא מובטח בחיים
וזה בעצם מהות החיים
נופלים וקמים
מרגישים עוצמות
ולעיתים הן נעלמות.
נושמים אחד את השני
ויש רגעים שלא יכולים
לסבול את הריח גוף
של הצד השני.
הגדרות.
מילה מעיקה כל כך.
היום אנחנו כאן
ומחר אנחנו שם
אז איך בעצם
מגדירים מסלול חיים משותף?
זה פסיכי ברמות של לא ברור
מאיפה הרעיון של חתונה
והתחייבות להיות אחד עם השניה
עד סוף הימים?
הרי לפעמים אני לא סגורה
על אם לאכול שווארמה בצהרים
או סלט שישמור על גזרתי.
אז לומר
הרי אני מתחייבת לך
פיקציה
חלום של חוLמנית
שמתנגש עם השכל הישר שלה
עם ההבנה שהכל זמני וכמו
מכור פשוט צריך לעבור יום ביומו
ובסוף כל יום לומר תודה
על היום שהיה.
חפרתי מספיק.
יאלללה,
בורחת למיטה
אימון בחמש וחצי
עוד התחייבות
אבל שעומדת בה 🙃
