סמאאק עם כל הסליחות
והשיט מסביב ליום כיפור
כל אחד מתנצל פתאום
ואפילו לא זוכר על מה,
אז מה בכלל הטעם?
להתנקות? זה הכי לא נקי
למרכז את הרע שלנו
ליום וחצי ולהתבוסס
בתוכו עד היום המיוחל
ששערי שמיים יפתחו
או עוד מזמור שמוכרים לנו?
לא סגורה איך זה עובד.
אני מאמינה במשהו
לא חוקרת לעומק לגביו
וגם עושה זאת מרחוק
( חביבי, אני שומרת על עצמי
לא לסמוך על אף אחד מלבדי
שלא יהיו תקלות חלילה וחס)
עברתי כל כך הרבה בחיים
כך שאמונה זה לא הצד החזק שלי
נלחמתי על כל פיפס קטן בחיי
שום דבר לא הוגש לי
על מגש של זהב
ולא זוכרת שהתפללתי למישהו
ואז נחתה בתוכי שלוות נפש
שחיפשתי במשך שנים.
רחוק מזה
אני נפלתי וקמתי
ובכל נפילה התרוממתי
ליותר זמן וכן הלאה
והיאוש לא נעשה יותר נוח עבורי
חפרתי איפה שכואב
עד שהפסקתי להרגיש כאב
ומצאתי עוד מקום כואב
והתעמקתי גם בו
וכך עד היום.
נתתי עבודה ולא בכיתי
למרומים על מר גורלי
( נו טוב, אולי קצת מול הים)
כל הכיפור הזה
קצת מתסכל אותי.
אולי בעצם אני בורחת
מדין וחשבון עם עצמי?
לא נראה לי כי
מודה שמטומטמת
וגם קצת מפגרת
זה לא מספיק?
בלבלה באדיבותי
או סתם שחרור עצבים לא ברורים
כשאדע אדווח מהשטח…😏
