אף פעם לא אהבתי
השפלות אלא אם כן
הייתה סיבה להשפלה
והסבר מעשי לצורך בזה
למרות שיודעת שאת אפקט
העונש אבין רק אחרי שיקרה.
הפעם הראשונה שלקחתי
את זה ממש קשה
הייתה כשישבנו לראות
סרט יחד ואחרי שעות
של טירוף בחדר השינה.
מותשים על הספה
ואני כמובן הייתי חייבת
לפתוח את הפה הגדול
שלי ולומר משהו לא במקום.
את תהיי השולחן שלי הוא אמר
ואני מגלגלת לו עיניים
מה שמרגיז אותו יותר.
הוא משך אותי מהשיער
מטה והניע גופי לתנוחה שרצה.
התיישב על הספה והניח
רגליו עליי.
לרגע חשבתי שהוא צוחק
מהר מאוד הבנתי שלא!
כשברכיי כבר שרפו לי
הבטתי בעיניו, ראיתי
חמלה אבל לא התכוון
לוותר לי כלל וכלל.
קרוב לשעה והגוף
התחיל ממש לכאוב
רציתי רק לשכב
ולהתמתח כמו שצריך
אך רגליו הכבדות
לא נתנו לי שום אפשרות תנועה.
שזלגה דמעה מעיניי
הוא הוריד רגליו
התקרב אליי
ונשק על עיניי.
נרגעתי.
הכעס.
ההשפלה.
הכל נעלם ממני.
הפכתי ילדה קטנה
כשעירסל אותי בין זרועותיו.
הבנתי הכי ברור שאפשר
למה נענשתי ולמה זה העונש שבחר.
הרגשתי שלמה עם עצמי
במקום שלי
תחתיו.
לא יודעת למה חושבת על זה.
אולי געגוע למקום הנמוך גבוה שלי.
❤️
