בימים האחרונים יש לי
הרגשה שהמדוייק קרוב אליי.
אני משתדלת לא להשתמש
בהרס העצמי שלי כי חוששת
מלתת לאחר את הנשמה שלי.
מתגעגעת למבט שאומר הכל.
מתגעגעת למקום שלי כשראשי על ברכיו.
מתגעגעת לכאב חזק שמרגיש לי
כמו ליטוף מרוב שמסורה אליו.
מתגעגעת לליטוף ומילה חמה
שלא מגיעה ממקום שלהכניס אותי למיטה
אלא מאהבה אמיתית לנשמה שלי.
מתגעגעת לחידוד השמיעה והריח
כשאני עם כיסוי עיניים ואתה במצב רוח
להתעלל בי במיוחד שיודע שכיסוי עיניים
לא בשבילי כי זקוקה להביט בעיניי אדוני
בכל הצלפה סטירה או החדרה.
מתגעגעת לריבים קטנים שמובילים
לסשן פראי וזה שתמיד אתה מנצח
כי מבחינתי כל מה שתגיד זה תורה עבורי.
מתגעגעת לחינוך שלך ומה שתביא איתך
ותרחיב בו את עולמי
מתגעגעת להקשיב לך
ולדעת שאתה הוא כל עולמי
ואני האושרת בעולם שבחרת בי.
מתגעגעת לבית ולא של ארבע קירות
אלא הבית שהנשמות שלנו בנו יחד.
מתגעגעת לעבוד הכי קשה
וכל הזמן בשביל לרצות אותך
ולהיות הכלבה הצייתנית
שתהיה כל הזמן גאה בה.
יומני היקר,
הייתכן שבאמת ובתמים
הגיע זמני?
התגעגעתי לפרפרים שחשה עכשיו
עוד לפני שבאמת הכרתי את האחד
אבל כנראה הייתי צריכה להשלים
עם זה שחייבת להתקדם הלאה
ומגיע לי אדון שאהיה לרגליו.
