קמתי עצבנית
והמרוקו כבר היה למעלה
כשפקחתי את עיניי.
שונאת לגלות שמשקרים לי
ויותר מכל שונאת לצאת סתומה
ניחא מטומטמת אבל לא סתומה.
בגלל זה יש לי בעיה לתת אמון
כי כשאני חברה אז הכל
אני אעשה בשביל חבר
גם אם אעלם לתקופה
וזה קורה לי שצריכה
את השקט שלי
אבל ברגע שהם
יצטרכו אני אהיה הראשונה
שתהיה שם בשבילם
ואין לי מדד תקין אצלי
שאומר לי שצריכה להיזהר
כן בעיה רצינית אצלי
בתור אחת שסובלת
מחרדה חברתית
ולכן גם לא תמיד מצליחה
לקרוא סיטואציות כמו שצריך.
את חבריי הקרובים
אפשר לספור בכף ידי
הם יודעים מי אני
ולא מנצלים את זה.
צביעות
שקרים
ניצול בצורה מסויימת
זה דבר נורא לגלות בחברים
ואולי מעולם לא היינו חברים?
מבולבלת לי
פחות עצובה רק כועסת על עצמי
שאני לא יודעת להתנהל בחוכמה
כשמדובר בחברים שלי ורק
הנשמה שלי כל הזמן רוצה
להגן עליהם עד שזה בא
על חשבוני ולבסוף
בפגיעה באמון שלי
בי ובנפשי.
והיום אנחנו עיר אדומה
אין בית ספר וגן
אז קשוח היום
ואני כל כך רותחת
מקווה שאוננות בוקר
טובה תרגיע את
המרוקו קצת ☺️
לפעמים לא מבינה את עצמי
איך לא איבדתי אמון באנושות כולה 😈
