תמיד היתה לי משיכה לכאב
אבל כשהכרתי אותו הבנתי
כמה כאב מוכנה לספוג עבורו
ובכל סשן זה רק התגבר
חיכיתי בצמא לכל מה
שראשו הסדיסטי ירצה
לעשות לגופי שספג
בהתחלה בקושי אך
עם הזמן פיתח סיבולת
שהפכה לעונג טהור.
ולמה אני כותבת על זה עכשיו?
רק כי יש לי פרפרים בבטן
אולי אבל אולי התחלה של משהו
(שכנראה אהרוס במהרה)
וגם חשש מטורף האם
מה שזקוקה לו לא יהיה
מוגזם לאחר
ואני הרי לא אנמיך ציפיות
רק כי חוששת מתגובה
על הפריקית שאני
ובגדול אני כלבה
שדורשת מה שמגיע לה
ואני אוהבת את זה
כמה שיותר חזק
כמה שיותר כואב
כמה שיותר סימונים.
כמה שיותר חניקה
ועד אובדן הכרה
הכרחי במיוחד.
כמה שיותר השפלה.
כמה שיותר לקחת ממני
ובחיבוק אחד חזק
אשר ממלא אותי
באושר
בבטחון
בנשיות
בעוצמה.
יווו עכשיו ממש בא לי חניקה
זו שאני מרגישה מרחפת בזכותה
זו שאומרת לך עד כמה בוטחת בך
וכשנשימתי תעצר סטירתך
תחזיר אותי אל מקומי
לצידך
ולרגליך
מה שתבחר…
