לא שמתי לב
למרות שעד לא מזמן
ספרתי שבועות שעברו.
היום הוא יום מיוחד עבורי
היום בו קיבלתי חזרה את חיי.
הימים והלילות שהייתי
בטוחה שהיקום נגדי
ואולי עדיף להרים ידיים
מאשר להיכשל שוב ושוב
בניסיון להתאושש ממכה
כל כך חזקה שחדרה לחיי.
הייתי כבר מוכנה לתת את
המפתחות ולחזור להיות
ילדה קטנה שמטפלים בה.
אבל משהו קרה היום לפני
שנה ואני חושבת שזה היה
הרגע שהילדה יצאה מהחדר
וראתה אותי ממוטטת על
הריצפה ובוכה את נשמתי
באותו הרגע החלטתי
שאין דבר שלא יכולה
להתמודד איתו אם רוצה
שילדיי יחיו כמו צריך
ושאני אהיה מאושרת
כמו שמגיע לי להיות.
הרמתי עצמי מהריצפה
הלכתי לסיבוב בים
סגרתי כל מיני דילים
שלי עם עצמי וההוא למעלה
למרות שידעתי שזה תלוי רק בי.
וקמתי.
בהתחלה חייכתי בכאילו
ולאט לאט החיוך בא לבד
ממש מהבטן ועל פניי.
הלכתי לסופר עם משקפי שמש
החרדה הייתה קשה לי
אבל לא ויתרתי ובכל פעם
זה הרגיש טיפה קל יותר
והיום אפילו מנהלת שיחה
עם הקופאית.
חרדה היא עולם ומלואו
לעיתים לוקחת ממך הכל
באה בלי התראה ותוקפת
עד שאמרתי די. עד שהחלטתי
למצוא דרכים אחרות להתמודד
ולא לתת לה מקום של כבוד בחיי.
דברים קטנים שלא הצלחתי לעשות
במשך שנתיים פתאום הפכו
לשגרת היום שלי והחיוך
החיוך לא ירד מפניי
וידעתי אושר.
היום לפני שנה
החלטתי שלא מוותרת
ולא רק בשביל הילדים או משפחתי
אלא בשבילי וכשהפנמתי את זה
הכל הרגיש פתאום נכון
לפעמים זה לא להלחם למען אחר
אלא להלחם למענך
ואני נלחמתי ועודני נלחמת
עם חרדה כזו או אחרת
אבל אני מאושרת
והחרדה לא מגדירה אותי
אני אחראית למה שאני.
4/4 יום טוב היום
ואפילו מרשה לעצמי לומר
שאני גאה על מי שאני היום!
חפרתי.
תסבלו בשקט 😈😊
