קמתי אחרי
48 שעות של שינה.
לגוף היה קשה להתאושש
עדיין קשה לו בתנועות
שאמורות להיות פשוטות.
הכלב הפך את הפח אשפה
ואני התיישבתי לידו ופשוט
התחלתי לבכות.
מנסה להנדס איך מרימה הכל
איך שוטפת את הכלים
איך מכינה צהרים לילדים.
הרי אני ביקשתי מכולם
לעזוב היום ושאתמודד לבד
כי לא מסוגלת שכל אחד כאן
יודע מה הכי טוב בשבילי.
ממש סוג של בעטתי בהם
רק שיניחו לי לנפשי.
מודה שקצת מתחרטת עכשיו
אבל אני אסתדר.
הכי חשוב לא לוותר לעצמי.
לא יודעת למה אבל יש לי
תמונה בראש
שאתה פשוט מגיע
בלי רחמנות
פושט את בגדיי
קושר את גופי
ומצליף בי עד
שכאב אחד מוחלף בשני
וזה מחייך אותי.
ואז תסתום את פי המתלונן
ותחדור אליי באנאלי יוקרתי
כן, כך זה מרגיש לי עכשיו.
כל חדירה גופי נזרק קדימה
וזה כמו אוויר לנשימה
כמו קיבלתי חזרה את גופי
ויותר מכל את נפשי.
חלאס התבכיינות
לא מקובל יותר.
קומי חתיכת מטומטמת
ותתחילי להתאפס על עצמך.
כלום אבל כלום לא יותר
חזק ממך והוכחת את זה
לא פעם בחיים המורכבים שלך
אז קומי כבר עם הכאב
כאב זה לחלשים
ואת לא חלשה.
הלכתי לנקות את הטרור
שהכלב השאיר 🥺
