שבועיים הסתובבתי עם
פרצוף חמוץ ועצבות
לא כי משהו קרה
אלא פשוט ככה.
היום אחר הצהרים
הקטן נפצע ונסעתי
איתו לבית חולים
המגורש לא בארץ
והחייל והמתבגרת
היו בכל רגע לצידי.
הרדמה, המתנה, כאב
הם היו עם האח הקטן שלהם
ויותר מכל היו איתי שלא אתפרק.
כן, אני גרועה במצבי לחץ
החרדה משתלטת עליי.
אבל לפני שעה וקצת חזרנו הביתה
הקטן נרדם תוך דקה
אני ישבתי והתמוגגתי לי
מהילדים שלי.
איך הם עזרו
איך הם היו איתי
החיבוק המילה הטובה
הם הפיחו בי רוח חיים.
כל אחד ברח מעיסוקיו
בשביל להיות איתי שם
והאמת שהייתי צריכה את זה
רק בשביל סטירת הפרופורציות
שקיבלתי והייתה הכרחית.
חזרנו הביתה ואני לא מצליחה לישון
כל כך גאה בעצמי על הילדים שגידלתי
ואפילו קצת כועסת על עצמי
שהייתי בדכאון בתקופה האחרונה.
פרופורציות
פתאום הכל התבהר לי
וכמו שהאחות שם אמרה לי
תנשמי את לא לבד
מכל עבר מחבקים אותך ילדיך.
חבל שהקטן סבל כל כך
אבל איכשהו אני קיבלתי את
המציאות האמיתית
ולא הדכאון שכיסה אותי
כי יש לי ילדים מדהימים
ומשפחה חזקה ששום
דבר לא ישבור אותה
ואני מרגישה שלווה
גאווה עצומה
שאני, כן אני
הנחלתי בהם
והם ממשים את
כל החלומות שלי מהיום שנולדו.
אז כן אני יכולה ליפול קצת
אבל בגדול יש לי כוח עצום
שתמיד מרים אותי מעלה
וכנראה שהייתי צריכה
את היום הזה במיון
בשביל להבין את זה.
