לא הלכתי למשרד
מסתובבת מנומנמת בבית
אפילו לאונן לא בא לי
( אל דאגה יעבור לי)
יש רגעים בחיים
שהכי חסר לי בלבד שלי
זה חיבוק מפרק שכזה
בכלל אני צריכה שיפרקו
אותי ואז ירכיבו מחדש
הרבה זמן זה לא קרה לי
שהתמסרתי מהנשמה.
תוהה אם זה עוד יקרה לי
והמחשבות על זה
מעוררות בי חרדה קלה.
אתמול בלילה כשהתעוררתי
מסוייטת כל מה שהייתי
צריכה זה לחזור לכפיות
ולהרדם לא לבד.
הלכתי לחדר של הקטן
וליטפתי אותו עד שנרדמתי
זה הביא לי נחמה קלה.
אוףףףף
מתי כבר אני אצא מהבועה שלי
ואתן למישהו להכנס לחיי?
מצד אחד אוהבת את
הלבד שלי ומצד שני
לפעמים גם אני
זקוקה לחום ואהבה
ונראה לי מגיע לי איזה
סוף טוב לסיפור שלי
מגיע לי להיות נאהבת
מגיע לי לאהוב
כי יש בי המון מה לתת
ובכל זאת אני מציבה
חומות שלא כל אחד
מסוגל להתמודד איתן.
יצא לי קצת מבולבל
אבל זה מה יש.
יאללה ים
צאי מזה ומהר.
מקלחת תעזור
ויאללה להתאפס על עצמך.
