חזרנו מכיכר החטופים
המתבגרת חטפה סטירת לחי
וכל הנסיעה חזרה הייתה
בדממה מוחלטת כולל
דמעות שקטות על הלחי.
אני לא רציתי לנסוע
היא הייתה החלטית
והיה לה חשוב להגיע.
ניסיתי לדמיין
אבל לא ממש הצלחתי
אם הבת שלי הייתה חטופה
הייתי כנראה מתאבדת.
נשמע רע אבל אמיתי.
מצטערת אם זה קודר מידי
אבל אני נושמת כל דקה בחייה
ובלעדיה אין טעם לחיים.
זה מעיד עליי שאני לא
כזאת אישה חזקה
כמו האמהות שנלחמות שם
אבל אמרה לי מישהי שם
שכנראה הייתי נלחמת
עד שהיא תחזור הביתה.
כמה כאב היה שם
כאב שקט בלי בכי תמרורים
שקט שאפשר לחתוך בסכין
הרגשתי אותו מפלח את ליבי.
לפעמים אני כועסת על עצמי
שמודה לאל שילדיי איתי
כי מה עם כל ההרוגים
החטופים שלנו?
רוצה להתעורר בבוקר
ושהכל יהיה חלום רע
שעבר לו וכולם איתנו.
ובבקשה
ביקשתי בפרופיל שלי
לא לפנות אליי ועכשיו
יותר מתמיד אני לא
מעוניינת בשום קשר
זה לא במחשבה שלי בכלל
אז תכבדו אותי
ואת עצמכם.
כואב לי הלב
כאב עוצמתי
