עמדתי מול השוטר
שהגיע לבית שלנו
אמא מתוך הגנה
ומיותר לציין שהייתה שיכורה
( הייתה חלשה כבר למולו)
זרקה על אבא עציץ
אחרי שקרע את אחותי במכות
את מי עצרו?
קודם את אמא
ושעה אחר כך דפקו
בדלת לעצור את אבא
הוא הגיש לי את התעודת זהות ודרכון
נתן לי סטפה של שטרות כסף
ואמר לי שכבר חוזר
מאותו היום לא ראיתי אותו
אבל בוקר אחד שאמא הייתה
במשרד הרווחה
הוא דפק לי בדלת
שאחותי הקטנה בגן למטה
והייתי אמורה לצאת לאסוף אותה
באינסטינקט ראשוני רצתי למרפסת
ראיתי כבר את היד שלו מבעד לזגוגית
וסגרתי את החלון עם מקל מטאטא.
כשהבנתי שהוא אצל השכנה
יצאתי מהר מהבית לגן של אחותי
אספתי אותה והתחבאתי איתה בשיחים
עד שנראה מרחוק את אבא יוצא מהבניין.
ארבע שעות ישבתי בשיחים קוצניים
עם ילדה בת ארבע
וכשראיתי שהלך עלינו הביתה
שם היה התקף החרדה הראשון שלי
שממנו כבר לא יצאתי כי הגיעו הרבה
אחריו במשך כל חיי.
מאז הוא כבר לא גר איתנו
אבל כשהיו מפגשים בינו לבין אחיותיי הקטנות אני לא הסכמתי לא
להיות נוכחת
וזה היה סבל אבל הייתי חייבת
להיות שם ולראות שהוא לא פוגע בקטנות.
עשיתי הכל בשביל לשמור
על אחיות שלי והן שונאות אותי
כי אני כביכול סלחתי לו
והמשכתי לטפל בו כל השנים.
מצידי זה היה להראות לילדים שלי
שתמיד צריך לדאוג להורים
לא משנה מה היה בעבר.
בקיצר נדפקתי מכל הכיוונים
כי יש לי אחיות שאני טריגר עבורן
ויש לי אבא שזקוק לחמלה
שגם לי כבר קשה להעניק
ובכל זאת תמיד הייתי שם לצידו
לא שכחתי ולא סלחתי
אבל ידעתי כיבוד אב
לא יודעת מאיפה
אבל זה המצב.
היום אני מבינה שזה לא
שהייתי בת אהובה שלו
אלא אני הייתי חזקה מולו
אז הוא כיבד אותי מילדות
ייאמר לזכותי מעולם לא
הורדתי מולו פניי
רוצה להרביץ?
תרביץ לי כשאני מביטה בך
וזה היה לו קשה
אז שמר עליי קרוב אליו.
סליחה על הפורקן
אבל זה מצבי כעת
כעס וחמלה
חמלה וכעס
