אז עברתי ימים מוזרים
מצד אחד הייתי כמעט
כל ערב בכיכר החטופים
הרגשתי צורך עז להיות שם.
מצד שני הקטן עבר אבחון
והתוצאות שלו לא היו טובות
הלכתי לעוד אבחון וקיבלתי
תוצאה אחרת לגמרי מהראשונה
כך שנותרתי מבולבלת והחלטתי
לסמוך על האינטואיציה שלי
ולפעול בדרך שאני רואה לנכון
אבל מודה שהיו לילות ללא שינה
והמגורש זה ממש לא מעניין אותו
כך ששוב נותרתי להחליט החלטות לבד.
אני חושבת שבגלל שהרגשתי
כל כך מבולבלת ברחתי אל
כיכר החטופים ושם זעקתי
זעקת אמהות כואבות
מה שהכניס אותי בלי
שרציתי לפרופורציה.
החלטנו אני והחייל שלי
שפעמיים בשבוע ניסע לשם
נתמוך ככל שאנחנו יכולים.
לגבי הקטן, קטן קטן
אבל כל עולמי.
נפלתי קצת וישר התרוממתי
אני אלחם כמו לביאה
כמו שתמיד נלחמתי על ילדיי.
בתוך כל מה שעברתי
חזר מישהו יקר לחיי
לא בקטע רומנטי בכלל
אבל החברות העמוקה שהייתה
חזרה לה ביום אחד אחרי שנים של נתק
וזה כיף שפתאום יש לך מישהו
לחלוק איתו הכל בלי חסמים
ושתמיד אבל תמיד יהיה לצידך.
אההה ועוד משהו
פתאום בימים האחרונים
הגוף שלי נהיה יותר צמא למגע
אני גומרת עשרות פעמים לפני השינה
ובחיי שזה מרגיע לי את הנשמה.
כמובן שכתבתי על קצה המזלג
כי הכל היה מורכב וקשור אחד לשני
מקווה שאתם יורדים לסוף דעתי.
דבר אחד חשוב למדתי
בתקופה האחרונה וזה שאני
יכולה לסמוך על עצמי במאת האחוזים
ונתתי קצת לאחרים לערער אותי
אבל לא עוד.
מי שלא עושה לי טוב
לא יהיה בחיי 🙏