ישנתי כל הלילה בבית החולים
לצד אבא שלי שמצבו כבר ממש רע.
הכל צף לי שם, כל הילדות שלי
לטוב ולרע והיה לא מעט רע
אני בוכה הרבה, ממש הרבה
סוג של בכי חרישי ואפילו
דמעות כבר לא נותרו לי.
אני היחידה מאחיותיי
שמדברת איתו ולכן
כל מה שנוגע אליו באחריותי
וזה כל כך קשה להתעסק
ביום שאחרי כשהוא נושם לצידי.
אני אפילו לא יודעת איך יושבים
שבעה לבד הרי דת לא הייתה
מעולם קרובה אליי.
בבוקר ירדתי למטה לשתות
קפה ולעשן סיגריה
כשעליתי שוב הרופאים
היו סביבו והייתה בהלה
ואני התחלתי לצרוח
ואז כשלו רגליי
נפלתי לרצפה ופתחתי
את הסנטר למזלי קלות
והוא צלח את האירוע
אני עוד תקועה שם
ברגע שהרופא צרח שם
על האחיות והייתה בהלה
אפילו שהם מיומנים בזה.
זוגתו באה להחליף אותי
הגעתי הביתה ולא מסוגלת
לעצום את העיניים ולישון
כל הילדות רצה לי בראש
ואין לי טיפת שלווה או מנוחה
והפחד הגדול שלי הוא שאני
עושה נזק לעצמי נפשי
אחרי שנים של טיפול
אינטנסיבי וקשוח בעצמי.
אוף אני שוב בוכה
מוזר לבכות יותר מאשר
לא לבכות אם זה הגיוני.
זהו
שיחררתי קצת
תודה על המקום הזה
שאני יכולה קצת לפרוק
הזוי שאנחנו לפני פסח
ערב חג היה תמיד היום
בו אני ואבא היינו מתחילים
לבשל מהבוקר עד כניסת החג
רק אני הייתי מארחת אותו
והחג הזה הוא כבר לא
יכול לשבת איתנו כי
הוא משותק בגופו.