היום, מצאתי את עצמי נוגעת בגופי. אני מרגישה את התסכול, את הצורך הזה, את הרגע שבו אני מנסה להבין את עצמי, את הרגשות שלי. זה הרגע שבו הגוף מדבר, ואני רק מנסה להקשיב לו.
לא תמיד אני מבינה את זה. לפעמים אני לא יודעת אם זה צורך רגשי, או פשוט הגוף שמבקש תשומת לב. אולי זה הרגע שבו אני מרגישה צורך לחבר את עצמי לעולם הפנימי שלי, ליצור קשר עם החלקים שבפנים.
אני רוצה להיות בטוחה שאני לא שופטת את עצמי על מה שאני מרגישה. זה בסדר. אני אנושית. אני לא חייבת להבין הכל, ולא כל מחשבה או תחושה צריכה להוביל אותי למקום של אשמה. אני חלק מהעולם הזה, עם כל מה שאני חווה.
אני רק רוצה לדעת שזה בסדר. שאני בסדר. שאני יכולה לחוות את הדברים האלה וללמוד מהם. אני לא צריכה להיות מושלמת, אני רק צריכה להיות אני.
הגוף שלי הוא שלי. אני בוחרת איך להרגיש בו, איך להקשיב לו, איך להבין אותו. אני כאן בשבילה, ואני אוהבת את עצמי בדיוק כמו שאני.