אני כותבת, אולי כדי להבין,
ואולי רק כדי לא לשתוק עוד.
כי בתוכי משהו מרגיש אבוד.
כאילו אני מסתובבת סביב עצמי
מחפשת צל, קצה, כיוון
ולא מוצאת.
פעם ידעתי מי אני.
או לפחות חשבתי.
היה לי שם פנימי, קול ברור, דרך ללכת בה.
אבל עכשיו הכול מרגיש מעורפל.
אני מתפקדת, עושה, מדברת, אבל לא באמת נוכחת.
לא באמת אני.
אני מתגעגעת אליי.
לא לאיזו גרסה מושלמת – אלא לעצמי האנושית, הפשוטה,
זו שידעה לשמוח גם מדברים קטנים.
זו שלא הרגישה כל הזמן אשמה, עייפה, מתאמצת לרצות.
אני מתגעגעת למבט שלי, לתחושת שייכות פנימית.
לאיזשהו מקום בתוכי שאפשר היה לקרוא לו בית.
ולפעמים אני שואלת בשקט:
האם זה זמני? האם אמצא אותי שוב?
האם בתוך כל הרעש, יישאר משהו אמיתי שיחכה לי שם?
אני לא יודעת.
אבל אני כותבת, וזה אולי סימן קטן.
שמשהו בי עדיין לא מוותר.
שיש בי חלק אחד – גם אם פצוע –
שעדיין מחפש אור.
ואולי, רק אולי,
אני לא באמת צריכה למצוא את עצמי.
אלא פשוט להיזכר.
לחזור בעדינות, נשימה אחרי נשימה,
לגרעין הקטן שנשאר בי תמיד – גם כששכחתי שהוא שם.
אני עדיין כאן!!!