היה לי יום רגוע,
הרצאה אחת לתיירים מאוסטרליה,
וכישורי האנגלית שלי
לא איכזבו אותי.
מצאתי את עצמי לוחשת פנימה:
ים, אני אוהבת אותך.
כמה כוח יש במשפט הזה
זה הרים אותי.
התקופה לא קלה,
האבל עדיין כאן,
אבל אני לומדת לחיות לצדו,
בצעדים זהירים, נשימות קטנות
והבנה שאלו החיים.
הערב הרשיתי לעצמי
לגעת בגופי,
להרגיש שוב חיוניות,
ולגמור שוב ושוב
כתזכורת שאני חוזרת אל עצמי
וזה רומם את רוחי.
אפילו הזמנתי כרטיסים
למסיבת ראש השנה בכפר הנוקדים.
בתחילה חשבתי ללכת לבד,
אבל אז הגדולים שלי רצו להצטרף.
אז שכרתי קראוון, פינוקים קטנים
ואיתם, והסיבה לחיי
זה אושר עילאי.
זה מזכיר לי ימים רחוקים,
כשגררתי אותם לטיולים בארץ
עם קראוון וצחוק ילדותי.
שבועות היינו מטיילים
אני הגדול והמתבגרת.
אחרי לכתו של אבי
הבנתי דבר אחד ברור:
אם היה לי ספק אז
הוא כבר לא קיים
כי הילדים שלי אוהבים אותי,
ולא משנה כמה הם מפונקים
בשעת הצורך הם יעשו הכל עבורי
וזה ממלא אותי גאווה.
אז מה נשמע ?