הייתי כל כך מרוצה מעצמי
שאני כבר לא מתפרקת
בבקרים בדרך למשרד
ושאני לא חותכת פתאום
לבית העלמין לשבת לידך.
אבל הבוקר קיבלתי תזכורת
שהלב עדיין כואב.
שיר שהתנגן ברכב
גרם לי לבכות ולכעוס באותה נשימה
כי יש לי כל כך הרבה מה לספר לך
ואני כבר לא יכולה להרים את
הטלפון ולצלצל.
עצרתי את הרכב בצד.
הרשיתי לעצמי
וזה לא היה בכי עדין
זה היה בכי חסר שליטה
מלווה בכעס עצום
כי לקחו לי אותך.
ובמיוחד עכשיו כשבמשפחה
יש עוד קושי וחשש
אני מרגישה שאני מדחיקה
מרחיקה את עצמי
בכדי להחזיק מעמד.
אני צריכה את היד שלך
שתופסת לי את המרפק
כמו שהיית תופס כשהשמעת לי
שיר שאהבת או הראת לי משהו
מצחיק בטלוויזיה.
היית מחזיק לי את המרפק
“שלא תאבדי ריכוז”
כך תמיד אמרת.
אני מתגעגעת, אבא.
לשטויות שלנו.
לצחוקים הקטנים
ואני מתכחשת לזה שעוד מעט פסח
כי איך אבשל בלעדיך?
מי יהיה איתי במטבח מהבוקר
ויגיד לי שאני מתקמצנת בתבלינים?
אני אוהבת אותך
ומקווה שאתה רואה מלמעלה
כמה אתה חסר לנו 💔