לפעמים אני תוהה אם לכולם זה כל כך קשה. אם יש משהו נוסף בחיים האלו שאני מפספסת, חוץ מאורגזמה כמובן. העניין עם מוות שהוא מכניס קצת פרופציה לחיים. הוא גרם לי לבחון את סדר העדיפויות שלי ולהבין שאני קודם כל רוצה לא - למות. הגבול בין לחיות ללא למות לא קיים. הבטחתי לעצמי שאמצא סוג אחר של אהבה אבל עדין לא מצאתי את זו שתמלא את החור, אולי שום דבר לא יכול למלא אותו. מין פרודקס אכזרי שאי אפשר לאהוב אותי אם אני לא חור אבל אף אחד לא רוצה לאהוב חור שחור. כדור השלג הזה גדל וככל שאני נכשלת הכישלון רק גדל, הדחיות נעשות כואבות יותר, אהבה מתרחקת ממני, החסרונות שלי רק מורגשים יותר, החזה נעלם והנעורים בורחים ממני. אני נזכרת בטעויות שעשיתי עם השניים שאהבתי ומבינה למה שניהם עזבו ולמה אף אחד אחר לא רוצה להיום במקום הזה. הגורל לועג לי ומזכיר לי כל הזמן כי אני לא טובה אלא רק מספיק.
ובבוקר ארגיש הקלה שעוד לילה עברתי ועוד יום יעבור בו אהיה אבודה, בתקווה כי יום אחד מישהו ירצה לראות בי שאריות של חן.
(ויש כאלה שהולם אותן העצב ועלי הוא רק נהיה שחור יותר)