אף אחד לא רוצה לאהוב חור שחור. יש כאלה שאהבה, ביטחון, אופטימיות והומור מוטבעים בהם, ספגו את זה בינקותם. ואני, אני חור שחור, אין בי את כל אלו. פרויד יוכל לנתח במשך ימים את ההשפעה של "עדיף שתשתקי ויחשבו שאת טיפשה מאשר שתפתחי את הפה וכולם ידעו שזה נכון" שאבא שלי אמר לי שוב ושוב בתור ילדה ואת כל האשמות של אמא שלי וכמה בגללי חייה אומללים. לא לקחתי מאף אחד מהם את הדברים הטובים, אין לי את הכרזימה, האוטדיקטיות או את החדורות מטרה של אבא שלי או את היכולת לפתור כל בעיה של אמא שלי. אין לי עיניים כחולות או צחוק מתגלגל. לקחתי מהם את הדברים הרעים מאבא שלי את הציניות, הסרקסטיות, הכעס על העולם, ומאמא שלי את האומללת, את זה שאף אחד לא אוהב אותי. מאף אחד מהם לא לקחתי את החכמה, אלוהים, כמה שהם חכמים. אין לי את הידע בתנ"ך, בהיסטוריה, באומנות ומיתולגיה כמו להם, או את החוש הטכני של אבא שלי, הוא ללא ספק אחד האנשים הכי מוכשרים בתחום התוכנה כיום בעולם. שלא נתחיל בכלל לדבר על המערכת יחסים שלהם, בבקשה לא. לא למדתי איך לדבר אהבה, איך לתקשר נכון, איך להבין מורכבות. ההיסטריה היא מהם, הפחד שלהם והחרדה היא כולה אני. ביחד לנסיבות חיים כאלה תמיד הייתי אחרי כולם. שלא לדבר על מערכות יחסים שפירקו אותי מחדש וחרטו על גופי.
אולי פעם היה לי פוטנציאול היום הוא קבור תחתי. כל דבר טוב שאני רוצה שיהיה בי אני צריכה להשיג עם המון דם, יזע ודמעות. למה שמישהו ירצה לאהוב אותי?
