יש שתי הטחות שמעליבות אותי עד עמקי נשמתי, ללא תלות בהקשר או בדובר, הראשונה, "לא כל העולם סובב סביבך" והשניה היא "את מפונקת", בינהן דווקא קיימת תלות לא לינארית. היום, גברותיי ורבותיי, נתמקד בשניה. אם נסתכל עליה בעיניים שמרניות, אכן הקנקן הזה די מפונק. תמיד מאוד התביישתי מזה שאני באה עם כסף. שיש לי את הפרוולגיה להיות בדיכאון, בחרדה ובכאב ולטפל באמצעות כל המומחים. מעבר לכך שאני מעריכה ומוכירה את זה תמיד יהיה מי שיתפוס אותי ויעזור לי, אני לא גדלתי בחוסר. הצורה הקלה ביותר של ההורים שלי להרעיף אהבה הייתה באמצעות כסף, חוגים, דברים, חופשות, מורים פרטיים, רפואה פרטית. בדרכים אחרות הם לא ידעו להרעיף עלי אהבה, במיוחד לא רכה, כמו שאני צריכה. זה יצר מן בן כלאיים, כנראה נפוץ יותר ממה שנדמה, של פינוק חומרי שחי בהרמוניה עם מאבק גדול. בשביל דברים לא חומריים הייתי צריכה לעבוד קשה. הרי שום דבר לא מגיע לי, אני לא מעניינת אף אחד, הכל באשמתי, ואולי החביב עלי: " עדיף שתסתמי את הפה וכולם יחשבו שאת טיפשה מאשר תפתחי אותו וכולם ידעו שזה נכון". אז למדתי לעבוד קשה, למדתי לשים לב לכל רחש, ולצרכים של מי שמסביבי. ובתקופה האחרונה למדתי שלא מגיעה לי אמפתיה, ושלא מגיע לי עזרה עם הפחד, החרדה והכאב, הרי אני רוצה להרגיש ככה. עיצרו את הנשימה כי הגעתי לנקודה שלשמה התכנסנו כאן: למרות שאני מפונקת, אני יודעת להתמודד עם זה שלא רוצים בי, שלא רוצים אותי. אני גם מבינה כי זה חלק מהחיים ודו כיווני. אני גם מאוד שלמה עם לב שבור וכאבי לב, בעיניי הם חלק בלתי נמנע מהחיים. ועדין, עכשיו משום מה אני לא מצליחה להתמודד עם זה. אני מבינה את הכל ועדין רוצה את מה שלא היה. אל תלכי עם מי שלא.
