זה מרגיש כיאלו לאחרונה בדסמ תופס יותר מקום בתרבות המיינסטרמית וזה גורם לי לחשוב על החוויה שלי, שלא לומר החוייה שאני עברתי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא הצליף בי, הוא קרא לי בשמה של ה-אקסית. הפעם השניה הייתה אחרי שהלכנו לאכול במסעדה והוא לא הסכים להשאיר טיפ אז סיכמנו שהוא יצליף לי ככמות השקלים שהוא משאיר. עם השנים הוא שכנע אותי והיום אני לא משטירה טיפ במסעדות. חוץ מזה הכל היה ונילי להחריד, הוא שיחק קצת על המזכירה והבוס ואהב לזיין אותי כשאני מכופפת על השולחן שלו בנעלי עקב וגרביונים. הפעם השלישית, שאחריה משהו השתנה במערכת היחסים שלנו, הייתה אחרי שראינו חמישים גוונים של אפור, הוא כנראה עדין מאמין שמה שפתח אותי היה גירוי מהסרט. האמת היא שאחרי הסרט חזרנו לרכב שלי בחניון והוא רצה שאני ארד לו, ואני, אני ביישנית ופחדנית ולא רציתי והוא כל כך כעס עלי, לא אשכח את זה לעולם, איך אנחנו בחניון והוא ממש כועס. ויש את התחושה הזו כשכועסים עלי, מין בושה משולבת בחוסר יכולת ואמונה שאי אפשר לאהוב אותי. כדי לפייס אותו הצעתי שנחזור עליו הבייתה והוא יצליף בי, הוא הסכים בסופו של דבר ומשם מערכת היחסים שלנו השתנתה. פעם אחרת נסעתי לבקר אותו בבסיס שהיה יחסית קרוב עלי, אז עוד לא נהגצי הרבה וזו הייתה נהיגה יחסית קשה וארוכה. לבשתי את החצאית האנובה עליו, שמתי גרביונים ואפילו קניתי קונדמים במיוחד, שלצערי שכחתי אותם בבית. הגעתי לבסיס שלו ונכנסו לרכב שלי ורק כשהעניינים התחממו גילנו ששכחתי את הקודנמים. האכזבה והכעס גרמו לו להגיד שכבר עדיף שלא הייתי באה. הוא כל כך כעס עלי ששכחתי את הקודנמים ואפילו לא שם לב לכל המאמץ שעשיתי כדי להגיע, הוא לא רצה אותי בלי קונדמים. ובכלל הוא פעם אמר לי שכל המאבק הפנימסטי נכשל בגללי שאני לא מסכימה לקחת גלולות. פעם שנסענו ליפו הוא נזף בי על זה. כשהקודנום נקרע לנו, הוא קם, התלבש התיישב על הכיסא שלו וכעס עלי שאני עקשנית שאני לא מסכימה לקחת גלולות וגירש אותי מהבית של ההורים שלו. זה היה יום שישי והלכתי לקנות את הפוסטינור בלעדיו. בשבת הוא שלח הודעה ורק בראשון הוא התקשר ושאל לשלומי. הוא כל כך כעס עלי שהקונדום נקרע שהוא לא רצה להיות איתי בסוף השבוע ופעם הבאה שנפגשנו הייתה ביציאה הבאה שלו שבועיים אחרי. האמת שהקונדום לא נקרע, הוא נפל אבל זה פחות זרם בסיפור. עוד לפני שהמערכת יחסים בנינו תפסה צורה בדסמית, רק בהתחלה, הייתה לנו שיחה וואטספ בה הוא השפיל אותי, "שיחת ההשפלות" הוא קרא לה. אני זוכרת שנשכבתי במיטה ואת הדמעות זולגות. הרגשתי שאם הבחור שאני יוצאת איתו חושב עלי ככה אז אני כזו. עכשיו, שתבינו, הוא היה המערכת היחסים הראשונה שלי, אני אפילו חושבת שעוד לא שכבנו אז, לא ידעתי מה זה מין, לא אוננתי אפילו, ובטח שלא מה זה בדסמ, אז זה היה האמת. אף פעם לא היה בי בטחון או ערך וכשהוא אמר לי את כל הדברים האלו זו פשוט הייתה גושפנקא שזה נכון. בדייט השלישי שלנו נסעתי לקחת אותו מתחנת רכבת בעיר השכנה והוא ישן אצלי. היינו אצלי במיטת היחיד והוא נשק לי שלוש נישקות קטנות בגב, שם אני חושבת חטפתי את התקף החרדה הראשון שלי, חטפתי בחילה והורדתי שוט של אופטלגין. הוא התיישב על הכיסא בזמן שרני שכבתי במיטה ואמר בגילוי נאות שהוא לא היה בטוח לגבי אבל שאחרי אותו שוט אופטלגין אני קצת יותר מעניינת. פתאום נזכרתי בסיטואציה הזו וחשבתי שזה מתחבר ללמה אני מפחדת מלהיות בסדר, כי אז אני לא מעניינת. לרגע פחדתי להרגיש בסדר היום אני יודעת שאני לא. זה לא רק הבדסמ שחרט עלי את הטראומה, אלו כל אותן פעמים שהוא גרם לי להרגיש שאני פשוט לא שווה את זה. כל המשפטים שכתובים פה שוב ושוב. היחס שלו עלי, הכעס, האכזבה, הפעמים שהוא השאיר אותי להתמודד לבד והנה, גם עכשיו אני מתמודדת פה לבד. האמת שאני לא מדברת על זה, אני חושבת שהקטע פנ זה הכי הרבה שאי פעם כתבתי על זה. האמת הנוספת שאלו לא הדברים הכי גרועים שהיו שם, שנאמרו שם, שנעשו שם. אני מתביישת להודות בזה שזו טראומה כי למה שזו תהיה? אדם זר לא אנס אותי באמצע הלילה. אבל זו טראומה וזה כואב ואין לי דרך יפה יותר או ספרותית יותר להוציא את הדברים האלו ממני.
יש בי מין תחושה שזה הסוף. עכשיו, החרדת מוות שלי היא לא חדשה אבל הפעם זה לא חרדתי, מין תחושה של סוף. הלוואי, הלוואי ואני טועה וזו החרדה, כי אני באמת באמת רוצה לחיות. אני כל כך רוצה לחיות. לחיות עם כל התחושות המורכבות האלו שיש בי ולחיות איתם. איני מצליחה להבין את המוות ואני לא רוצה לחוות אותו, לא עלי ולא על היקרים לי. אני כן מאוד רוצה לאהוב אבל בלילה במיטה כשאני לבד ורק לא רוצה למות, אהבה נהיית שולית מול החיים.
