פודיניג במקום של המח

מה אם הכל בראש שלי?  תחושת חוסר הערך אמתית כל כך ביום יום שלי. שאין לי ערך, שאני לא יפה, לא חכמה, לא אהובה. אבל מה אם אני מגזימה? אני לא רוצה להיות נוכחת במרחב, לתפוס מקום, שישמו לב עלי. החרדה מאוחר בלילה שזהו, זה הסוף, היא גם אמתית כל כך. החרדה והפחד. החשש שלא ניתן לאהוב אותי, שאני לא יודעת מה היא אהבה. מה אם העצב חזק כל כך ללא סיבה? מה אם אני עצובה כל כך ללא סיבה? הרי אני חיונית ועושה כל כך הרבה ולא ככה זה נראה.  כולנו חווים אירועים מטלטלים שמעצבים אותנו אז למה אני מרגישה חריגה כל כך? למה אני לא מצליחה להתמודד? ומה זה בכלל החיים? האם זה נורמלי לחשוב כל כך הרבה על המוות? זו בחירה שלי להיות ללא ערך אבל התחושה הזו אמתית כל כך. גם התחושה שאי אפשר לאהוב אותי. הרי עד עכשיו הטענות שלי רק חוזקו, רק מצאתי עוד הוכחות למה אי אפשר לאהוב אותי, כמה קושי, עצב וכאב יש בי. אני מרגישה קצת דפוקה, מקולקלת שאני מרגישה ככה, כשאני מפנטזת על אהובי שלא קיים וכבר מרגישה שאני לא טובה לו, כשאני חושבת שאני לא חכמה, לא יפה אבל זה מרגיש אמיתי כל כך. שבאמת אין בי ערך, שלא קיים הגבר שיוכל או רוצה לאהוב אותי.  הבדידות חזקה כל כך והחיים מרגישים גדולים כל כך ממני.