ביחד עם המחשבות על המוות ועל הזמניות, על כמה שברגע אחד הכל יכול להסתיים, אני גם חושבת הרבה על החיים. על החיים שלי ואיך אני רוצה שהם יראו, איך אני רוצה להרגיש כל עוד אני חיה. הדיסוננס בין מה שאני רוצה להרגיש ולבין מה שאני מרגישה היום הוא גדול ומתסכל. לשכב במיטה מאוחר בלילה ושהמוות מרגיש אמיתי כל כך ומפחיד כל כך גורם לי להבין מה חשוב לי. בהתחלה הרשימה הייתה קלה, לחיות, לאהוב את עצמי, לאהוב. היום אני עדין בוחרת בלחיות אבל תוהה אם החיים שווים בלי אהבה. כמובן שיש המון צורות לאהבה ואפשר למלא את החיים באהבה גם בלי זוגיות, אבל אני לא מצליחה. אני מרגישה כי החיים שלי ריקים מאהבה. האם אני יכולה להיות מאושרת גם ללא זוגיות? התשובה לזה היא כנראה כן, אני לא יודעת איך. נדמה לי שזה מתקשר גם לכך שאין לי חלומות חוץ מאהבה. פעם קיבלתי שבעים ברגרסיה וכעסתי כל כך כי ידעתי שאני מסוגלת ליותר, אז ניגשתי למועד ב וקיבלתי בו מאה, והבנתי שהכל עדין עצוב מאוד. למען האמת, אני לא זוכרת מתי הרגשתי מלאה ללא תלות בגבר מסוקס לידי. אולי אני לא יודעת איך להיות מאושרת. אז אין לי חלומות, אני בודדה ומפחדת מהמוות. הראש כואב כל כך. אני מנסה לזכור שהמוות שם, תמיד, ולהבין ליד המוות מה חשוב לי. המעבר הזה בין לא לרצות להיות נוכחת, ללהבין את הבחירה לא לחיות, ללפחד כל כך מהמוות הוא מורכב וקשה. אני מלאה בכעס, כלפי עצמי והעולם. החיים קצרים מידי לשנאה עצמית, אז למה אני שונאת את עצמי? למה אני מרגישה כל כך לא יפה אם אני בשנות העשרים וכנראה בשיאי? ללא סמיני מתיחה, ללא קרעים, הולכת, רצה, מדלגת. קלטתם כמה מחלות נוראיות יש בעולם? לפעמים המוות הוא ברכה. יחיאל דינור חזר בו ואמר שזו לא הייתה פלנטה אחרת, לא השטן יצר ולא אלוהים אלא האדם. והאדם, כמה רוע יש באדם, שלפעמים המוות הוא ברכה. ולמה אני מרגישה שכל כך אי אפשר לאהוב אותי? למה זה כל כך קשה למצוא מישהו שירצה לאהוב אותי, את כולי? למה כולם הולכים? ויש משהו במאמץ למצוא משמעות ולמצוא חלומות ולמצוא יופי והנאה שהוא כבד כל כך, הוא כבד כל כך כשעוברים אותו לבד. ואני הכי לא רוצה למות אבל אני גם הכי רוצה למצוא אהבה וחיים. והחיים קצרים כל כך, כל יום הוא מתנה. ועכשיו אנחני צעירים ובריאים וזה יעבור ויגמר ונתפרק על התקופה בה יכלנו לפתוח צנצנות, אם נגיע לשם כמובן. אם אני לא אמות אני אמצא אהבה? לא בטוח. ומה נוצר קודם, הביצה או התרנגולת? המוות או הפחד מהמוות? היופי או הכיעור? ואולי נחלה ואושר לא קיימת? ואולי אני פשוט פגומה, הורמנלית, פיזית, אולי המערכת שלי לא מסוגלת לייצר אושר ודברים טובים? או שמה זו הסביבה שלי שלא לימדה אותי לייצר דברים טובים? ומה אם הטראומה הבין דורית? ומה אם יש דברים שאי אפשר לתקן וצקיך רק לקבל? איך מרגישים ערך? מתי יש לי ערך? יש לי ערך אם אני אמות ומישהו יקבל את האיברים שלי? יש לי ערך אם הוא נהנה ממני ויש לו אורגזמה טובה כל כך? האם יש לי חשיבות? ואם אני לא מוצאת משמעות,אז אין לי משמעות? ואם אני מחייכת אז אני בסדר? איך מרגישים יפה? האם אני אובקטיבית יפה? איך נהנים ומשתחררים בסקס אבל עדין שמים לב למי שמולי? מה אם אני באג? לפעמים זה מרגיש שנוצרתי כדי להיות קתרזיב למישהו אחר. ומה אם הכל בראש שלי? ומה אם זה לא בראש שלי וכל החרדה הזו ממש פוגעת לי בבריאות? ואני לא מצליחה לדבר על זה. ובלילה כשחשוך ומפחיד ואני כל כך לבד זה נהיה מפחיד כל כך ואמיתי כל כך.
