הבדידות במקום הזה היא אחרת. כרגע אני שוכבת על השטיח, הכלבלב שלי נשען עלי מימני והכלבה ליד הדלת, וכל מה שאני חושבת עליו היא שהמציאות מורכבת. היום היה יום מלא בדרמות שלקחו לי ממני את כל האנרגיות, לא רציתי לעשות כלום, אני עדין לא עושה כלום. התרחושיות היום גרמו לי להבין כל מיני אירועים בעברי שהשאירו צלקת. ההבנה לא מפחיתה את כאב אבל אני מקווה שהיא תפחית קצת מהכעס. החוסר של אהובי בחיי מורגש יותר ויותר עם כל יום שעובר. המאמץ והקושי רבים אך נדמה שאין להם פירות וכי אף אחד לא שם. הטעויות שלי עם הגברים האלה בעברי בולטות יותר ואני מצטערת על כל מה שלא הייתי וגם על כל מה שכן. היום הוכיח לי כי לעולם לא אהיה טובה, שאין בי את מה שנדרש. וכל כך הרבה שאלות עולות לי, שאלות על החיים, על אהבה, על מערכות יחסים ועל משמעות. זה מרגיש שמשהו חסר בי, חסר בי בורג כדי לחיות, חסר לי רכיב שיהיה אפשר לאהוב אותי. וזה בסדר, זה בסדר שבחרתם לא לאהוב אותי, זו זכותכם המלאה ואני מבינה את זה, גם כשזה כואב. אני גם מבינה את המורכבות הזו שיש לי עם אהבה, איך מחד אני מפנטזת על אהובי ועל זיונים פרועים ומאידך הדיסוננס על להיות טובה לו ועדין שיהיה לי טוב, על הקיום של שני אלה במקביל, על המחיר שכרוך בלאהוב אותי או בלבלות איתי את הלילה. אני מרגישה לא נורמלית, שלא ככה אנשים חיים ולא נעים לי להרגיש ככה כי לא ניסיתי להתאבד, לא שכבתי במיטה ימים שלמים, לא צעקתי לעזרה. לאחרונה נאמר לי שלא ככה נראה שבר כלי. אדם זר לא אנס אותי באכזרויות באמצע הלילה, לא עברתי טיפולים כימותרפים, אף פעם לא הייתי רעבה ללחם וההורים שלי יעשו הכל בשבילי. אין לכם מושג כמה אני מעריכה את העובדה הזו וכמה ההורים שלי חשובים לי. הכאב שלי הוא חסר חשיבות, אין לי את הזכות לכאוב ככה. החלק העצוב, שאני מתחרטת שאף פעם לא ניסתי להתאבד, כי אחרת אין זכות לכאב שלי, לילות שלמים ללא שינה, חרדות, הרצון לא להיות נוכחות והרצון לא לחיות הם לא סיבה מספיק טובה כדי לכאוב. אני לא מצליחה להתגבר על עצמי כדי לעשות משהו עם עצמי, כדי להיות מועילה, כדי ללמוד, זה היה יום מבוזבז. לפעמים אני מרגישה שאני מבזבזת אוויר ומקום בעולם ושהיה עדיף לכולם אם ההסתברות הייתה אחרת ולא אני הייתי פה. הרבה סבל הכנסתי לחיים ואולי אני לא אמורה להיות אהיבה, לא מגיעה לי אהבה ואני אמות הרבה לפני וזה עצוב כל כך ומפחיד כל כך. זה גם עצוב לחשוב שזה לא ישנה לכם כלום, אני רק אפר ועפר, הבל הבלים, אף אחד לא אהב אותי מספיק כדי להרגיש בחסרוני. זה עצוב כי מוות הוא עצוב אבל תו לא. ואז באמת אהיה כלום, עוד רקמה אנושית אחת, ללא משמעות, ללא אהבה, ללא חלום. אף אחד לא יגיע להציל אותי, אף אחד לא ירצה לאהוב אותי ואולי היה עדיף לכולם שהייתי בוחרת אחרת.
סליחה על כל מה שהייתי, על כל מה שיש בי, על כל מה שאין בי, שאי אפשר היה לאהוב אותי, שלא הייתי טובה אבל אני בעיקר מבקשת סליחה על זה שרציתי כל כך שתאהבו אותי, שפינטזתי על עתיד משותף ועל שתצליחו לאהוב אותי, זה לא היה הוגן.
