תנו לי לרענן את זכרונכם ולהזכיר לכם כי יש לי חיבה לגברים שנולדו בתשרי, מה שהופך את תקופת החגים לאמצונאלית במיוחד, ולא רק כי אני רואה הרבה את המשפחה. נגמלתי מהרגל המגונה של לשלוח "מזל טוב" לאנשים שבאופן די ברור לא רוצים אותי בחיים שלהם. יחסים הם לא סימטרים ומישהו יכול להיות משמעותי לי ואני יכולה להיות חסרת כל משמעות בחייו. לאקס אחד אני עדין שולחת וגם הוא שולח לי כך שיוצא שפעמיים בשנה אנחנו מתעדכנים. ימי ההולדת של אותם גברים בחיים גורמים לי לתחושת רבות. ראשית עולה לי תחשות כמיהה לאותם גברים ולתחושת החמצה על מה שלא עבד או לא קרה, החוסר שלהם בחיי הוא משמעותי. שנית, עולה בי תחושת קנאה על כל מה שיש להם ואין לי, ומרגיש בלתי אפשרי שיהיה לי. עולות לי המחשבות מה הם עושים בימי ההולדת, עם מי הם חוגגים, איך הם מזדיינים לכבוד יום ההולדת, יש דבר כזה בכלל, זיון יום הולדת? האחד שאיתו אנו מתעדכנת, סיפר לי שהוא הוזמן להשתתף בכנס בניו יורק ובדיוק הטיסנ נפלה לו על היום הולדת, ושהנה שלושים הגדול עבר והוא עדין מרגיש רגיל. גם השיגים אין לי, חוץ מלהשאיר בחיים כמובן. כתבתי מניפסט שלם למה אני לוזרית ולא וונרית אבל שמרתי אותו לעצמי. האם הם מוכרים תודה על החיים, על מה שיש להם? מאז חרדת המוות שלי ימי הולדת קיבלו אצלי משמעות נוספת, כמעט קוסמית, הרי זה נס שאנחנו חיים. להזדקן זה מפחיד אבל למות צעירים עוד יותר, למות צעירים בלי אהבה זה כבר ממש מבהית. אז אני עוברת את ימי ההולדת שלהם, אחד אחרי השני, עם עצמי, מחכה ליום שמישהו ירצה לחגוג לי יום הולדת ולהזדיין כל יום זיון יום הולדת, בתקווה שאני לא אמות לפני.
