עייפות החומר. אני מרגישה שכל האלקטורנים בגופי איבדו את המשיכה החשמלית בינהם. אני עייפה מלחפש, אהבה, משמעות, את עצמי. אני עייפה מלחכות. לחכות לאהבה עצמית, לחכות למגע ולנעימות, לחכות מישהו שיואהב אותי, מלחכות שהחיים כמכלול יהיו בעלי ערך. קצת כמו החתול של שרדינגר, אני גם רוצה לחיות וגם נמאס לי לחיות. נמאס לי לחכות שהחיים יהיו משהו שהם לא. החוסר גדול כל כך ובולע לאט לאט את הכל. המאמץ מתיש כל כך ומרוקן. המטאפורה הטובה ביותר שאני חושבת עליה היא לצערי גם אמתית כל כך, שהגוף שלי יודע רק להרגיש כאב ולא עונג או נעימות. אז אפשר לנתח את הכליה, ולכרות את השד וללכת לפיזטורפיה רק כדי שהכל ימשך לכאוב. אני מתאמצת כל כך הרבה בחיים כדי להפוך את החיים שלי לראוים, כדי להפוך אותי לראויה ואני מרגישה רק את השנאה העצמית, הבדידות, הקושי והכאב. איפה כל מה שהופך את החיים למשמעותיים? איפה כל השאיפות שלי, החלומות שלי, איפה מוצאים נחלה ואושר או לפחות דבר אחד שאני טובה בו, אחד, איפה מוצאים אחד, אחד, שיואהב אותי? מתי זה מגיע? איפה ההר געש שזורקים אליו בתולות כדי לרצות את האלים?
הכמיהה לבן זוג רק מתגברת, במיוחד כשאני קוראת מילים יפות של גברים לבנות הזוג שלהן, זה גורם לי לרצות להרגיש את זה גם. אני לא יודעת לכתוב על עצמי בצורה שתמשוך עלי את מלח הכלוב, מעבר לכך שאני חוששת שהגבר שאני מחפשת לא יהיה זה שירצה אותי. גם ניסיון העבר שלי מראה זאת, שהדברים שאני רציתי דחו אותי או לפחות הרגישו שאני רק מספיק בשבילם. לעולם לא אהיה טובה, לא לעצמי, לא לגבר, לא לחיים. הגבול של החיים שלי יורד ממש ושואף לאפס, אולי בחיים אחרים היה ניתן לאהוב אותי, אולי בחיים אחרים.
