מיומנו של רועה בודד

עם אנשים שחושבים בקול במרחב העבודה המשותף.

מזיינים את השכל, מסיחים את הדעת, אי אפשר להבין אף פעם אם הם מדברים איתך או עם עצמם ואת מי הם שואלים שאלות.

הגרועים שבהם גם חושבים בקול ומשלבים *אותך* בהגיגי מוחם כך שאתה נאלץ לפעמים לענות לבן אדם שלא באמת מדבר איתך. 

אז אתה מחליט פשוט להתעלם מהקול שלהם, נותן להם את הדרור להיות מי שהם וממשיך לעסוק בענייניך.

ואז מגיע הרגע בו הם פונים אליך - ממש כמו בני אדם רגילים - ושואלים אם עשית X שהם דיברו איתך עליו ביום Y.

אתה כמובן לא מבין על מה הם מדברים כי אתה רגיל לזה שהם פולטים פחמן דו חמצני דרך הקול שלהם לחלל האוויר בלי באמת לדבר עם מישהו וברוב חוצפתם הם אומרים את המשפט:"אבל אמרתי לך!"

תגידו לי אתם, לא לתפור להם את השפתיים עם שדכן???