היום הוא היום הגדול, התכווננתי לכך.
ציפיתי לכך, אפילו אמרתי זאת שוב ושוב לאחרים, ״ביום הזה, יהיה היום הגדול״
את שיערי סירקתי שוב ושוב, כי הקשרים עקשניים כמוני וחוזרים במהרה.
פיצלתי לשני חלקים, ואז לשלושה, ובמהרה נוצרו שתי צמות שחורות שיורדות מהכתפיים אל הפטמות.
הדבקתי ריסים, בישמתי בבושם הטוב, סומק וגם שיזוף, אודם ועיפרון לשפתיים, שהצורה תהיה גדולה ובולטת. מחליפה שירים באמצע, כי כלום לא מספיק טוב ליום הגדול.
מהיום אני מתנערת מאחריות, מהיום אני שייכת לאל, עד שאחזור בחזרה, אבל על זה אני לא חושבת.
חצאית, חולצה הדוקה. נשימה.
היום אני משתנה, יש כלכך הרבה ציפיה.
נקישות העקבים במדרגות מלחיצית מחד ומרגיעות מאידך. טיקטוק העץ כלכך נעים. התחושה הרישמית כלכך מביכה.
אני מכירה את הדרך, עשיתי אותה כמה פעמים. פיתול ימינה, שמאלה, יש קיצור דרך מהחומה שגם מלכלך. עשיתי את הדרך הארוכה.
החזה דופק, הידיים רועדות, אולי זו לא הבחירה הנכונה?
העידוד היחידי שלי, הוא שגם כשבחרתי נכונה, ידי רעדו ובטני התהפכה, כך שאני כבר לא סומכת על מנגנון ההגנה. כמו צפצפה של מכונית שקרובה לאחרת, שנדפק ותמיד מצפצף בזמן רוורס, גם בשממה. מלחיץ, אך לא באמת עוזר. רציתי לרשום שעדיף שכבר לא יהיה קיים, אך זה לא נכון.
הגעתי. כדי לשרוד את הכניסה עלי להתנתק לחלוטין מעצמי, אחרת לא אצליח לפתוח את הדלת. בבקשה, צאי מהדמות המוכרת לך שאת כלכך מפחדת לאבד. מקסימום משהו יקרה לה, ואז מה, זו לא תהיה את יותר? מי תחליף אותה? היא תרגיש שונה ממך? תהיה אישה זרה עם מחשבה ישנה?
הרי לא.
מה שיקרה יקרה, מה שיוחלף יוחלף ומה שישתנה ישתנה. מה שהיה, לא יזכר. לא לך לפחות, אולי למכרים הישנים.
אולי גם תרדי קצת במשקל, תרגישי קלילה, כמו נערה.
ומה יקרה אם זהותי תישכח? אז מה אם זו מחשבה שמגיעה מפחד? עלי לזרוק אותה לפח, רק כי לא נעים לי לחטט?
יש שם קליפות בננות, אריזות של חטיפים ושאריות ירקות, בין החששות.
בסדר, דמות ישנה, את מושכת לי בחצאית, והאמת שזכותך המלאה.
התיישבתי, הידיים רועדות ואני לא יודעת איך הצלחתי בכלל לנהל מחשבות.
אני חושבת, מקווה ורוצה שתישארי. אם תתחלפי, דמות ישנה, אקבל את מי שתהיי. הרי, תמיד תישארי אני.
אם נהיה מופרדות, מחולקות, חצויות, זרות, לא מכירות, אני מאוד מקווה שנתחבר שוב במהרה.
אולי אגלה שהיית מושלמת, אך רק אם אנסה אדע.
אסור לפספס, הרי זמן לא חוזר. ואם יש הזדמנות, אני רוצה לנצל. זו התקווה.
את גופי אתן לאל, את נשמתי לפולחן. אם רק אעז. לא בטוחה. אולי אני סתם מקשקשת. פנטגרם חרוט על גבי, מוט עם להבה בידי. הצמות משוחררות, העקבים הפכו לרגליים יחפות, החצאית כמובן ירדה, הנני בלבד ערומה. התפילות הן דרישות למה שמגיע לי, התכשיטים מגנים עלי והאיפור הוא ציור. מדבקות על המצח ועיגול מסביבי. במעגל אני יושבת, מייחלת למותי. ותחייתי. אנא, אלי, שחרר אותי מעצמי. אני היא אתה. סמן את גופי, כי שלי, הוא שלך.
