שחזרתי תקווה שוב ושוב בראשי
נאחזת באשליה שוב ושוב במוחי.
דגל לבן הונף כאות כניעה
ההבנה ברורה, אינני יעילה.
זו לא מילה רעה, זוהי פשוט מציאות נכונה
אני מכירה אותה, מהצד השני.
אין בי צורך במי שאלי משתוקק, את מה שהוא יכול לתת לי, אני יכולה להשיג גם בעצמי. זהו רק שעשוע זמני, רגעי. חולף ולא משמעותי.
בדמיונות הנאחזים שלי, אני רק מניחה ראש בלוי על כתף חמה.
מביאה עיניים חזקות אל זוג יציב יותר.
אני נעטפת ובסך הכל מקבלת אהבה. חיבוק ולטיפה.
החשיבה עצמית, רק אני. כי לך מה יש לי לתת?
זרע הוא לא סיפוק נשמתי. ובזו יכולה להסתיים מלאכתי.
תפקידי הוא לתת לך גאווה. כחית בר זרה.
ראשי כבר לא מתנגח בדלת ואת צוף יחומי ניערתי מהמשקוף. דגל לבן הונף.
אולי רחמים ואולי קרבה לאהבה הם מה שיזכו אותי בליטוף ונשיקה.
לספק את נשמתך דרכי חסומה.
אני כמו מי שאותי משעמם לך. ואני כמו מי שמתעקש שוב ושוב לי, ובזכותך נשארת לי אל המסכן חמלה.
אני מבינה את רצונך
ואתה אדוני, או כך ארצה להגיד. זהו שקר גס ואני לא עומדת מאחורי כתבי.
למזלי דמיוני פורה והתחושה אמיתית כאילו קרתה לפני שנייה, בזמן המחשבה.
אתה אותי אוהב ואני עטופה.
סוף סוף לגופי יש באמת מטרה.
חמים וגם נעים, אך מה יקרה לי ברגע הבא?
הקרקע נשמטה שוב והנה הסיבוב מתחיל מחדש. אני מסיימת אותו תמיד יותר חזקה, אך למי יש כח לעוד שרירים?
דמות גדולה דמיונית וזמנית
את שאיפתי
ולי אין זכות ללקק את ידך
כי אני נזקקת, ואת לא צריכה
לפעמים זה מרגיש לי שקר. האחזות רק לשם הפנטזיה והאחיזה. מפחדת לשחרר כי אם אפילו אותך לא יהיה, אהיה במבוי סתום.
ומה כבר אני, בסך הכל אישה.
ומה כבר צריכה אישה?
דמות השראה.
ומה הדמות צריכה?
לא את סיפוקי
סוף סוף אני בצד הנחות, הלא יעיל.
הבאתי זאת על עצמי
כי כנראה שזה, בסך הכל היה רצוני.