די. הרגעי.
זו אינה בקשתך, דמות נוראה.
מי זו הדמות הזו, היא יוצאת מהקירות. בקול חרישי ועם מבט דמיוני. עטופה באפלה שחורה שאליה חוץ ממך, אין לי שום סיבה לקירבה.
ללקק את הקיר, זה מה שאני רוצה. למרוח את האגן שלי על הקיר, רק כי ממנו הקול יוצא. וכשהקול יעבור אל הרצפה, תוך שנייה אליה תופנה תקוותי, אל דאגה.
״ארסק אותך, אמחץ ולא ארכיב״
אך אני שומעת ״יקירי, ואז תחבק אותי?״
״אעלם, לא אספק ולעולם לא אשאר״
אך אני שומעת ״ואז תגיע הנשיקה?״
במיטה, מחוייכת, רגליי קופצות מאושר כמו זנב של כלבלב, כי לי יש פנטזיה ולא לאף אחד אחר.
ניצחתי, אנשים משעממים, אני חיה באגדה וזוהי ההוכחה.
חורי שייכים לאל ולא לבשר ודם.
חורי גופי וליבי שייכים לדמות מהאגדות, החזקה, שהורישה לי חרב ולמדתי בה להשתמש כמעט לבדי, וכעת אני ממנה סוג של צאצא.
מוחי שייך לדמיון, לשקוף ואולי בדרך אתפשר,
אך את גופי בן יזיין.
השחלה החצוצרה הרחם וכל תכולת האישה מחכה. תגיע אלי, מבקשת היא. שולטת על גופי. תחדור אלי, על אנושי.
תזיין אותי בן, ותעטוף גם כן, אפילו לדקה. כי גופי זקוק לפנטזיה אמיתית.
ואולי ברגע האמת אפילו אבהל, אגלה שהשיניים אמיתיות, עשויות שנהב מרהיב אך חזק. אולי טעות, ואולי חגיגה. כבר למדתי, ועוד שנים אדע, אין חכם מכח החוויה.