לפני 4 שנים. 1 בנובמבר 2020 בשעה 21:03
נימים באופוריה מריח הדם
ציפורניים ואוזניים מחודדים, עיניים שרואות טווח אחד, אך בבירור. הזאבה קרובה אל הדם. הנה הוא, האדם, היא לא ניתנת לשליטה, וגם לא רוצה, דחף הנשיכה הפעיל אותה. עוד בשר באוויר, העור מחניק והפה הוציא אותו ביריקה. עורק, וורידים, מרכזי העונג בגוף חוגגים.
עם דם על השפה רצה עד לא ידעה. כי כך התבקשה. רצה, עד שכשלו רגליה וידייה כבר לא סחבו אותה.
נשימה אחרונה עם אלוהים. החזק בחזקים. הידיעה שהיא לא האחרונה בגלגל החיים. אין זה משנה מה הוא יעשה, מקומה מונח, בין הדם של הטרף, אל דמה שלה, ואל היובש החזק מהכרתה.