אז אחד מהקולות המאוד דומיננטים שאצלי בראש המליץ לי להתחיל להקיא כאן מילים, משפטים ושאר רגשות שמגיעים ממחשבה
זה קצת מוזר, כי הפעם האחרונה שהיה לי בלוג הוא היה שחור ועצוב והקאתי שם בעיקר נוזל בצבע ביוב
מקווה שעכשיו המי(לי)ם שיצאו יהיו צלולים יותר, וטובים לשתייה בלי סינון של פילטר
אני אוהבת לחפור במילים, זה הרבה יותר קל מדיבור
כי זה פשוט מתקתק עם המח באותו קצב, כשזה יוצא בדיבור יש עוד שנייה של שמע, ואז המוח עסוק גם בלשמוע מה אמרתי והוא הופך לפחות צלול.
בכללי, אני לא דברנית גדולה
הרבה יותר נוח לי לשמוע, או לבהות בזמן שמברברים לי עד אובדן קשב
אני בכלל לא יודעת מה מתחשק לי לרשום, מקודם שדמיינתי את זה בראש יצאו מליארדי משפטים, אבל עכשיו אני לא זוכרת על מה הם היו
אתחיל בשאפו, שאפו קהילת הבדמס, שגרמתם לי להבין שסאדו זה לא רק מכות (עדיין קשה לי להשתחרר מהדימוי הזה) ושיש בו הרבה עומק, צרכים בסיסיים וחייתיים (תמיד אהבתי למלמל מיאו מיאו ברגעי שעמום, עכשיו זה באמת יכול לקבל מקום)
גם איזה כיף כאן, מותר לי לשחק בחול ולהיות ילדה!!! מה זה מותר, זה אפילו מומלץ וחושני. זה מה ששואפים ממני, ובכיף, תסניפו. מסתבר שיש לי מזה בשפע
האמת, אני כלכך מפחדת לספק כאן את הצורך הזה, שבסוף התהליך בכלל אהיה כבר גברת. רק מהמחשבה הזו הלב מתחיל לדפוק. לא רוצה גברת. הלוואי שעור הפנים שלי לא ידפק מהים והאהבה לשמש, כמה שיותר חזקה, לתוך הפרצוף. בואי, תכווני לעצמות הלחיים, תחממי לי אותן ותגרמי לי לחייך, ואשאר עם חזות צעירה לפחות לעשור הקרוב.
אבל אברא כדברא, אז קוסמוס יקר הבטחת שתמלא אחרי הבקשות שלי. תשאיר אותי צעירה, רק תוציא מהפרק את האבודה.
למרות שגם להיות אבוד זה נחמד, כי אז דברים מסתדרים ופתאום לא כזה מפחיד.
בסדר, אפשר להשאיר אבודה. אבל אני רוצה בתמורה את המילה אמיצה. כן. הרי אמיץ לא יעשה דברים שמפחידים בידיעה ילדותית שסוף העולם יגיע, הוא אמיץ כי הוא מאמין שהוא יצא מזה בחיים. אז אני רוצה את הכוח לנשום כשהאדמה רועדת ולהגיד לעצמי, טוב למות את כנראה לא הולכת וכנראה שבקרוב מאוד שוב תחייכי.
יש לי מין עידוד כזה שמאמצת כשמאבדת משהו חומרי, "עוד שבוע\חודש\שנה זה הרי ישכח, את לא תחשבי על זה. אז גם עכשיו מותר לך לשחרר מהבאסה." וזה די עוזר, צריכה להקפיד על זה גם מול פחדים או אובדנים קצת יותר רגשיים.
למרות שגם להיות חלש זה כיף. הרי אני יכולה לנסוע באוטובוס ולהתחיל להוריד דמעות ולהתפלל שכל האנשים ישארו אטומים רגשית אחד כלפי השני, ואף אחד לא יבוא לשאול אם אני בסדר בפרצוף מרחם. כי אמנם אני קצת דומעת, אבל בפנים אני די בסדר, אפילו לרוב רגועה מהרגיל. בכי זו בסך הכל עוד דרך של הגוף להוציא פסולת, ומכל הדרכים, הדמעות הן הכי טעימות.
מסתבר שיש לי הרבה להקיא
ואולי אני רק מנסה להתיש את מי שקורא, כדי להשאיר את הבלוג הזה לעצמי.
כי פויה, מי הרשה לכם להכנס לי למחשבות, ואז עוד תחשבו שאתם מכירים אותי. אז אפשר לצפות, אבל אני לא אכין לאף אחד קפה או תה, ותכבו את האור בשירותים אחריכם.
ממ..טוב, שליטה שליטה.
אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפיה והאמת לא מתחשק לי לדבר עליה.
אז אסיים כאן, בתקווה שבקרוב אבין אל מי אני מדברת כשאני כותבת את כל המילים האלו
**(כל מה שנאמר תקף לנקודת זמן הזו. הוא ישאר אמת לתמיד, אבל, של הרגע הזה)
ועכשיו אלך לשחק לי פה עם הצבעים
