ביקשת, קיבלת
בסדר, כן תודה, אלוהים יקר. אבל למה כלכך מהר? רק הרגע ביקשתי, לא הספקתי לעכל.. או אולי להתחרט
אמרו לי, איתך לא מתחרטים. צריך לעמוד מאחורי המילים. ואם נפלט, תתמודדי. שכחתי מהחלק הזה, וויתרת לי עליו כמה פעמים אז התרגלתי.
עוד שבוע, חודש, שנה אשכח הרי, אז יאללה. זה אני אמרתי.
אני שונאת שכואבים לי חלקים בגוף. אני לא יודעת איך לסבול כאב, זה כואב ומשגע אותי
והגבלת תנועה, איזה זין זה.
אז חיכינו בתור לאחות. ואני לא הבנתי אם זו רפואה דחופה, למה רק אני צולעת שם?
ואיזה מקום מושלם לתצפית. כשהתנאים נוחים. והם היו.
האימא עם הילדה בעגלה, ואחת נוספת שעומדת לידה. היא דיברה בטלפון, ניסתה לקצר תורים או תהליכים, כי אם אני לא טועה, מאתמול היא כבר שם.
ואני לא ידעתי איזו מהילדות נפגמה, אבל שיערתי שהגדולה יותר שעומדת ומחזיקה לעצמה את היד.
כנראה שאם זו הייתה הקטנטנה, היא הייתה קצת יותר לחוצה.
כי גם אם היא עשתה טלפונים, להרגיש שעשתה את כל שיכולה, נראה שהיא קיבלה את הגזירה, שיש לה עוד שעות להעביר בנושא.
אולי זה לא משנה, כי במילא את היום הייתה צריכה להעביר עם הבנות.
ואז התיישבנו, אני והחברה היפה שלי. ואני הסתכלתי על השורה היושבת ממולי ולא מצאתי עניין, עד שהקשב הופנה לשורה שלי.
אישה מבוגרת, מתיישבת ליד בעלה שיושב לידי, ואומרת לו שאין עם מי לדבר שם. פשוט אין עם מי לדבר.
אני לא יודעת מה היא ניסתה להגיד להם, אבל כנראה שאמרו לה לחכות לתורה, או שהמקסימום היא תקבל זה צילום, או חדר מיון. אופציות די קרות.
ואולי משהו אחר לגמרי, בכל מקרה היא הייתה מתוסכלת. וכנראה שגם האחות שנמצאת שם כבר מתוסכלת.
בעלה שאל אותה אם היא רוצה ללכת הביתה, והיא צעקה עליו. עידנה ברגש, כששאלה אם היא תהיה רגועה בבית בלי לבדוק (השערה שלי - הבעל נפגם)
והוא שתק.
כנראה שגם לו אין עם מי לדבר.
ומנגד, אישה ואוו כמה היא יפה. בלי להיות מושכת בכלל, כנראה רק בעיני בעלה.
מבט קטן ימינה ונשמתי לרווחה. איזה עיניים יפות ונעימות היו לה. הסתכלתי עליה וחייכתי (אחרי שראיתי את הבזק החיוך מהעיניים שלה אלי, קיבלתי אישור.) לפחות שש פעמים.
היא ישבה עם בעלה שנראה הודי (היא בהירה, עם גרבי צמר אפורות ונעלי טיולים אפורות במידה קטנה, ושאר הלבוש יומיומי ולא טיולי, שיער קצר בצבע כתום שלא תופס הרבה תשומת לב) וגילית שגם בעלה ממש נעים.
ושממש כיף להתסכל עליהם. איזה נועם. פוו, נשימה לרווחה.
בו בזמן שהיפה שלי מקרינת לי את התקדמות התור (44, ואז 45 ואז 44, מישהו עקף...הנה, 46)
האישה הנעימה, אומרת לגברת שלא מצאה עם מי לדבר שם, שהם מחכים ארבע שעות. הסתכלתי עליה, היא הייתה כלכך רגועה. לא מחפשת רחמים או "ואווו ארבע שעות?? אין, תאמיני לי.. כללית האלה"
ואז הם סיפרו לאישה (אני חושבת שהכוונה הייתה לספר לזוג, אבל הבעל נקבר מתחת לכובע מאז שהיא צעקה עליו, ולא נראה שמעניין לו), סיפור ממש מצחיק לטענתם.
על זה שהם הלכו לרופא נשים שלא ידע איפה הרחם נמצא והלך לקרוא לאיזה רופא שיגיד לו איפה הרחם.
הסיפור לא היה מצחיק. אולי הם לא סיפרו אותו טוב, אבל תוך כדי, הם היו כלכך רעננים ומאושרים וצוחקים, כאילו לא מחכים כבר ארבע שעות וכאילו לא כואב למישהו מהם משהו (הפעם, אין לי מושג למי)
ובאוזן השנייה החברה היפה שלי עדיין מדברת על התור (בצורה נעימה מאוד מאוד)
ואז התחלתי לצחוק (טוב, לצחקק)
ולהגיד לך, אלוהים, בסדר.
קח לי את הנוחות, ההליכות שפותחות לי את הבוקר, האימונים, השמש, הים, התנועה, הפיזוזים בבית
קח איתך גם את ההישגיות והיכולת להתיש את הגוף.
תתקע אותי בלי יכולת לברוח.
תעשה כרצונך
אם זו הוראה והחלטה שלך, אקבל אותה כנכונה, או לפחות עובדתית
(רק אל תהיה קשה מידי, אתה יודע שהחודש אני באמת צריכה את העבודה. אה אופסי, אתה לא מרשה לי להתערב?)
...
"היי בובית
אשמח לקבוע לאבא שלי ויותר מאוחר אקבע גם בשבילי
יכולה לקבל אותו ביום חמישי הקרוב?"
כוסאמק. גרר. איך אני אוהבת את החיים שלי.
"הי יפה שלי, אני השבוע כנראה לא מקבלת"